מה הפלא שליל הסדר הוא בעצם משחק התפקידים היהודי הכי עתיק בעולם, הרבה לפני "מבוכים ודרקונים"? איך חז"ל גורמים לנו להשתתף בשמחה בטקסים היהודיים ואיך כל זה קשור להצלפות הדדיות בבצל ירוק? The post להראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ליל הסדר כמשחק תפקידים חי appeared first on הספרנים.

דיברתי על סרטים וסצינות בשוט אחד בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן לפני כשבועיים העיתונים, האתרים והרשתות החברתיות התמלאו דיווחים על ההישג של הסדרה הבריטית ״התבגרות״ של נטפליקס, שכל אחד מארבעת פרקיה מצולם בשוט רצוף אחד. חשבונות הדיגיטל של נטפליקס העלו סרטונים מאחורי הקלעים של הסדרה כדי להוכיח לצופים […] The post למה פתאום יש כל כך הרבה סרטים וסדרות בשוט אחד? על ״התבגרות״ בנטפליקס, ״הסטודיו״ של אפל טי.וי וההיסטוריה של השוט סיקוונס first appeared on סינמסקופ.

חברת זום (Zoom), המוכרת במיוחד בזכות פלטפורמת שיחות הוידאו מרובות המשתתפים שלה, הכריזה על שיתוף פעולה חדש עם חברת הסטארטאפ הישראלית Sumit-AI על מנת לשלב את טכנולוגיית המרת הדיבור לטקסט (Speech to Text) של החברה ישירות בזום, טכנולוגיה המותאמת במיוחד לשפה העברית. סביר להניח שאי אפשר למצוא כיום אדם שלא מכיר את אפליקציית ה-Zoom, שנסקה […] The post שיתוף פעולה בין Zoom ו-Sumit-AI מביא למשתמשים תמלול בעברית first appeared on מגזין טכנולוגיה ובידור - Gadgety.

עשור בכותרות העיתונים

טל קינן ודרור האס דנו בפיטורים של טיילור ג'נקינס מממפיס, האם יש היגיון בשיגעון ולמה עכשיו? פניקס מאבדת את קווין דוראנט, מה עכשיו ומה היא יכולה אם בכלל לעשות הלאה ובקיץ? בקטנה על העונשים של הקטטה בין מינסוטה ודטרויט, והלילה המשוגע שהיה עם הטריפל דאבל של דני אבדיה, והטריפל דאבל המשוגע של ניקולה יוקיץ'. וכמובן […]

בשלהי חורף תשפ"ה, 2025, במסגרת לימוד 'שמחת עניים' מאת נתן אלתרמן ב'כפית אלתרמן ביום' שאני מעלה ברשתות חברתיות, קראנו את 'על ארץ-אבנים', השיר האחרון בפרק שלפני-האחרון ביצירה. לפניכם 'כפיות' הביאור היומיות שכתבתי, על פי סדר השיר, ועימן מבחר מן התגובות הפרשניות של הקוראים.   
ג. עַל אֶרֶץ-אֲבָנִים

השיר הבא בתור ב'שמחת עניים'. אני ניגש אל קריאתו כאן, בימים הבאים, בסקרנות גדולה מהרגיל. זהו שיר יסודי ביצירה ובמהלכה, שיר תפילה לקראת חורבן ובציפייה לישועה, שאיכשהו שגור על פי, ודומה שעל פיהם של רוב שגרירי שמחת עניים, פחות מרוב השירים האחרים בה. יש בו מסתורין גדול, חידוד של החידה המרכזית בשמחת עניים. יהיה מעניין.

כותרת השיר מכוונת אותנו לנוף של חורבן או שממה. מילת היחס "על" תציין בשיר גם יחס מרחבי, הימצאות על גבי ארץ האבנים, וגם יחס מושאי, על במובן של על אודות.

כרגיל יצרתי כאן תמונה של השיר המאפשרת מבט רוחבי בו. אבל החתך מבוסס רק על חזרת השורה "והיא הבן חובקת בסודר" וכדומה לה, המחלקת את השיר לשלושה חלקים שאורכם קטן והולך וכל אחד מהם נשפך אל העתיד המקווה בדמות התינוק. לכאורה זו ההקבלה היחידה בין חלקי השיר. אפשר לחלקו גם אחרת: הבית הקצר "וככה ייאמר" עומד בין חלקו של השיר הפוניה ישירות אל הרעיה, לבין חלקו שהוא תפילה לאלוהים למענָהּ.

> משה מלין: בדרך כלל זה לא הכיוון החביב עלי, אבל האקטואליה כל כך נוכחת בשיר הזה, לפתע פתאום. האם שחובקת בניה בסודר מול ארץ אבנים עזה מהתפלץ. ולא היא ולא בנה יוכלו עוד לעמוד כשלעצמם, אבל את הלקח שנלמד אנחנו, משְלי אותה פלטה, יש להמשיך ולשאת.

> שלומי ליס: אבן=אב+בן (מופיע ברש"י על 'משם רועה אבן ישראל").




*

וּבְשֵׁם הַלֹּא-נִשְׁכָּח שֶׁיִּזָּכֵר וְיִפָּקֵד.
וּבְשֵׁם לוֹקְחוֹ שֶׁיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדָּשׁ,

תחילת השיר 'על ארץ אבנים'. להקדמה קצרה עליו ראו בכפית של יום שישי. שם תוכלו גם לראות, בתמונת השיר, שהבית הראשון הזה הוא שבועה שהבעל המת נשבע בשביל אשתו החיה: שתהיה קשוחה וחזקה לקראת השלב המכריע במתקפת האויב. המילים הבאות אחרי הציטוט שלנו הן "נשבעתי לָךְ". מתוך ידיעה זו אפשר לקרוא את הפתיחה הייחודית שבשתי השורות שלנו כאן.

הן מפרטות בשם מי הוא נשבע. בדרך כלל נשבעים בשם משהו נשגב ויקר. אלוהים, אבותיי, כל הקדושים וכדומה. בשם מי, אם כן, נשבע כאן הבעל? בשם שניים, אחד לא-נשכח ואחד לוקחו, שכל אחד מהם מוצג בצורה המבוססת על דבר והיפוכו, באופן היוצר איזה "דווקא". דווקא המתאים לדווקנות שתידרש מהרעיה.

הראשון הוא מישהו, או משהו, שהוא לא-נשכח במהותו, ואדרבה, הוא עוד ייזכר וייפקד. כלומר לא רק יזכרוהו אלא גם יגיע זמנו. הצירוף ייזכר וייפקד מוכר מנוסח ברכת "יעלה ויבוא" המשובצת בתפילות העמידה ובברכת המזון בימי מועד וראש חודש. הזֵכר והפקידה נמנים שם פעמיים; מבקשים עליהם שייזכרו וייפקדו:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל...

"ייזכר זיכרוננו", ובנוסחים האשכנזיים כגון זה גם "ייפקד... פיקדוננו". לצד זיכרוננו שלנו באים גם אלה של אבותינו, המשיח, ירושלים וכל עם ישראל.

כך גם בשורת הפתיחה בשירנו, בגיוון: הלא-נשכח ייזכר וייפקד. לא הכרחי בשום אופן לומר שמה שייזכר בברכת יעלה ויבוא הוא מה שייזכר בשירנו. אבל אפשר לנסות להירמז בעזרתה. כמובן, זה צריך להיות בתוך ההקשר של היצירה שלפנינו.

ואכן, מרדכי שלו הציע (בדברים שבעל פה המובאים ב'תוספות' ב'מסכת שמחת עניים' של יריב בן-אהרון) שמדובר בזֵכר האב. בשיר הקודם, 'קץ האב', לקראת הסוף, נזכרות שבועה וגם פקודה, וכן זיכרון ואי-שכחה, הנוגעים כולם לזכר האב שנפטר.

זֶה הֶרְגֵּל הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹן וְהַתָּם.
זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ.
אַתְּ זִכְרִיהָ. הַרְבֵּה יִשָּׁכַח וְיִתַּם.
אֲבָל בָּ הּ תְּגַדְּלִי אֶת בְּנֵךְ.

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,
לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה
כִּי לִבּוֹ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב
אַחְרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

הפתיחה של השורה הראשונה בשיר ב-ו החיבור עשויה לדברי שלו לרמוז להיותו המשך ישיר לשיר הקודם. זו הצעה מסתברת ביותר. ועדיין אפשר גם לומר שהדבר הלא-נשכח הוא אחר, כגון העמידה במלחמה ובמצור, או הבעל עצמו, או ערך מן הערכים הנצחיים ש'שמחת עניים' מעלה. זה צריך בכל מקרה להיות משהו שנלקח בידי האל ויכול להיות מושב, שכן השורה השנייה מדברת על "לוקחו": וּבְשֵׁם לוֹקְחוֹ שֶׁיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדָּשׁ".

"יתגדל ויתקדש" לקוח כמובן מפתיחת תפילת הקדיש. "יתגדל ויתקדש שמֵה רבא", שמו של האל. סביר שמי שלוקח את הלא נשכח ובכל זאת יתגדל ויתקדש הוא אכן אלוהים. יפה לראות (וגם על כך הצביע שלו) שה"שם", המצוי במילות פתיחה אלו של הקדיש, גם פותח את שתי השורות שלנו.

ועוד, אחד הקדישים הנפוצים והמוכרים הוא קדיש יתום. זה מתלבש היטב על הנסיבות שאצלנו: הלא-נשכח הוא האב שנפטר, שלאחר מותו אומרים קדיש שעל פיו יתגדל ויתקדש שמו של לוקחו של האב. דווקא, אף על פי כן ולמרות הכול.

> יוסף תירוש: כמובן "יזכר ויפקד" הוא צירוף עתיק מן התפילה, אבל עולה פה עוד קריאה: הרי משמעות אחרת של 'יפקד' הוא דווקא 'יעדר'. הנפקד הוא מי שנפקד מקומו, שנלקח; אולי המשמעות כאן היא יזכר - למרות שיפקד, למרות שהוא נלקח. וגם אחרי שנקרע מאיתנו הלקוח אנחנו מוסיפים לזכור אותו כל הזמן, וממשיכים לגדל ולקדש את האל שלקח אותו מאיתנו, למרות כאב הלקיחה ולמרות הכעס אפילו על האל עצמו, במין דיאלקטיקה מסורתית אירונית שכזו.

> ניצה נסרין טוכמן: לראייתי, ניסוח נפלא ותמציתי של טקס יהודי רגיל של אזכרת המת.

*

נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ: בְּיוֹם צוֹרֵר וְיוֹם פּוֹקֵד
קָשָׁה תִהְיִי, עִקְּשָׁה לַקַּר וְלַיּוֹקֵד,

בשתי שורות אלו אפשר למצוא את תמצית השבועה, הנפרסת על פני הבית השלם, ובמידה רבה את תמצית השיר כולו. יום המפָּלה, יום הדין, קרֵב, והבעל המת נשבע לאשתו החיה בעיר הנצורה שהיא לא תיכנע בקלות לא לאויב ולא לקשיים.

הדברים באים כאן בזוגות. יום צורר ויום פוקד; תהיי קשה ועיקשה; כלפי הקר וכלפי היוקד.

"יום צורר" הוא יומו של הצר תרתי משמע, האויב והצר על העיר. יומו הוא יום ניצחונו. הביטוי "יום פוקד" מעניין אף יותר. הפוקד הוא זה שיפקוד את העיר ואת הבית, הלוא הוא הצורר. לא במקרה הוא קרוב גם ל"דופק", שמחת העניים שדפקה על הדלת בשורה הראשונה של היצירה. הפוקד הוא גם נותן הפקודות. הפוקד הוא גם האל, הפוקד עוון אבות על בנים, שאמר על עצמו "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות ל"ב, לד). ודוק, יום פוקדי. זהו גם יום הפקודה.

ועוד, "פוקד" מתחרז כאן יפה ל"יוקד", וגם עם "הלא-נשכח שייזכר וייפקד" מהשורה הראשונה, ואף כי ייפקד ופוקד הם אותו שורש, המשמעות שונה. במשמעות, יום הפוקד אולי קרוב דווקא לשורה השנייה, העוסקת גם היא באל, "לוקחו שיתגדל ויתקדש" (מה עוד שצמד העיצורים קד נמצא גם בפוקד וגם ביתקדש). עד כאן על יום הפוקד.

הצמד הבא מהדהד במיוחד בדמיון הצליל והמשמעות בין שני איבריו, המשמשים כאן במידה רבה כמילים נרדפות, קשה ועיקשה. קשה בפני עצמה, ועיקשה, עיקשת, כלפי שניים, הקר והיוקד. הבחירה בצורה הנדירה "עיקשה" מדגישה את הקשר למילה "קשה".

האות ק מתחילה את החלק המשותף לשתי המילים קשה ועיקשה, והיא גם המשותפת לשני חברי הזוג הבא, הקר והיוקד. כמה יפה ביטוי זה, המדגיש את ההיבטים הלא נעימים של החם והקר, ואשר מצרף אותם במצלול דומה, סביב האות ק, המתחבר כך גם לקשה ולעיקש.

האות ק מרכזית אם כן בכל אחת מארבע מילות התואר הממלאות את השורה, וגם בארבע מילות החרוז עד כה: ייפקד, יתקדש, פוקד, יוקד. הנה הבית עד כה, בלי שורה חמישית ואחרונה שנקרא מחר ושתתחרז עם "יתקדש": "וּבְשֵׁם הַלֹּא-נִשְׁכָּח שֶׁיִּזָּכֵר וְיִפָּקֵד. / וּבְשֵׁם לוֹקְחוֹ שֶׁיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדָּשׁ, / נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ: בְּיוֹם צוֹרֵר וְיוֹם פּוֹקֵד / קָשָׁה תִהְיִי, עִקְּשָׁה לַקַּר וְלַיּוֹקֵד,".

זהו "מצלול ממקד", המתחזק גם בזכות כּ של "נשכח" ושל "לוקחו", והישנותו מדגישה להרגשתי את הקושי והעיקשות הנדרשים מהרעיה על פי השבועה והמאפיינים גם את האויב.

> אסף אלרום: שני הצמדים ייזכר/ייפקד וצורר/פוקד יכולים להתפרש גם כמילים נרדפות וגם כמילים הופכיות, נכון?

> שלומי ליס: נראה לי שיש פה הפתעה בזה שהוא נשבע לה ולא משביע אותה.

> ניצה נסרין טוכמן: ברשותך צור, אפשר אולי גם כך, קריאת פשט ... האב נשבע [ מבטיח] לבתו [ רעייתו] כי ביום הדין " בְּיוֹם צוֹרֵר וְיוֹם פּוֹקֵד" הוא יעצים כוחה עד שהיא תהיה מעל לפיזי. אני למדה זאת מתוך שאר שורות הבית : בשתי השורות הראשונות הוא, האב המת, נשבע לה, ראשית בשם המתים [עולמו] - אלו שלא נשכחים משמע זכרם צרור בצרור החיים וגם בשם האל שמהללים שמו גם לנוכח המוות. היא תהיה כל כך חזקה [ ככוחם של מתים?] "עִקְּשָׁה לַקַּר וְלַיּוֹקֵד" - טמפרטורות קיצון של עולם השאול . מתי ? כאמור , ביום הדין שהוא "בְּיוֹם צוֹרֵר וְיוֹם פּוֹקֵד" שלהבנתי הוא יום חשבון החטאים הבין דורי . " פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים"- אפשרות התיקון עומדת לאורך 4 דורות [נינים], מה החטא שהיא ירשה/נושאת ? איני יודעת, אולי נאמר בשירים הראשונים.

*

וְכַדַּרְדַּר מַמְרָה וּכְמוֹ הַמּוֹץ לַדַּשׁ.

המשך לשבועה בשמה של הרעיה ערב הקרב על העיר, שתהיה נוקשה ועיקשת. היא תהיה ממרה, כלומר מרדנית, לא-מצייתת, כמו הדרדר הקוצני המתפרץ פרא באדמה המעובדת, וכמו המוץ, קליפת גרעין החיטה, לדש, כלומר לחקלאי המפריד בין הקליפה למוץ.

כיוון ששני חלקי המשפט הללו הם מושאים של הציווי "תהיי", אפשר להבין שתהיי ממרה כמו המוץ לדש, או סתם שתהיי כמו המוץ לדש, כלומר החלק המציק והלא רצוי לאויב.

הדרדר והמוץ שניהם קשורים לשדה, ושניהם קשים ועיקשים ולא רצויים לחקלאי, אם כי הדרדר זר לו והמוץ הוא חלק מהצמח שהוא מגדל. את שניהם החקלאי, האויב במשל שלנו, יתאמץ לסלק. הדרדר והמוץ הם סמלים עתיקים ומוכרים להפרעה. האדמה תצמיח קוץ ודרדר בקללת האדם (בראשית ג', יח), והפרדת המוץ מהבר בדיש מופיעה בכמה מקומות בנביאים. המוץ הסמוך כאן לדרדר מעלה בצלילו על סף-הדעת את תאומו הקוץ.

קוץ הוא צליל שאינו נשמע כאן במלואו ובכל זאת מתפקד. לעומת זאת, השורה גדושה במשחקי תהודה שהאוזן שומעת לגמרי. דרדר דומה לממרה (בתנועות הזהות כולן, ב-ר ובחזרה הצמודה על הגה). ב"כמו המוץ" חוזר "מוֹ" בסמיכות רבה. "ממרה וכמו המוץ", מילות התוך של השורה, שותפות כולן ל-מ, ואילו במילות המסגרת, "כדרדר...לדש", חוזר שלוש פעמים הצליל דַ. דש מצידו מתחרז עם "יתקדש".

מה שמצריך את השבת המבט אל מכלול הבית. שורתנו משלימה את בית הפתיחה של #על_ארץ_אבנים; בית הכולל חמש שורות במתכונת חריזה אבאאב, כמוהו ככל ארבעת הבתים הראשונים בשיר, הבתים הפונים אל הרעיה לפני שהשיר פונה לדבר אל האל. הנה הבית שהשלמנו:

וּבְשֵׁם הַלֹּא-נִשְׁכָּח שֶׁיִּזָּכֵר וְיִפָּקֵד.
וּבְשֵׁם לוֹקְחוֹ שֶׁיִּתְגַּדַּל וְיִתְקַדָּשׁ,
נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ: בְּיוֹם צוֹרֵר וְיוֹם פּוֹקֵד
קָשָׁה תִהְיִי, עִקְּשָׁה לַקַּר וְלַיּוֹקֵד,
וְכַדַּרְדַּר מַמְרָה וּכְמוֹ הַמּוֹץ לַדַּשׁ.

*

הִנֵּה שָׁרְשֵׁנוּ מָךְ וּכְנֵצֶר הוּא מֻשְׁלָךְ

המצוקה הלאומית מבוטאת עתה בדימוי צמחי, שורש שהידלדל, שיימשך גם בשורה הבאה כשיעסוק בגרעין הצם והצמא למטר.  שם היה זה ציווי לרעיה שתהיה חזקה בבוא האסון, ועתה זהו תיאור של אסון זה. לשון "הנה" מאפשרת הבנה של הדברים כנבואה לעתיד הקרוב, לא בהכרח לרגע ההווה.

השורש מך, כלומר התרושש, הידלדל, התייבש כנראה. השורש (הפעם במובן הבלשני) מו"ך מופיע במקרא רק בסוף ספר ויקרא, בהקשר של התרוששות כלכלית. בדרך כלל המך הוא "אחיך" שצריך לעזור לו. השורש כאן יכול להיות מובן כמקור מִחיה, וגם כזיקה למקום או לאבות.

במצבו זה, השורש עשוי להתנתק מהצמח, ולהיות מושלך הצידה. הדימוי הוא שוב צמחי וגם משפחתי: השורש, החותר כלפי מטה והמזוהה כמטפורה לאבות, מושלך כנצר, ענף הצומח מן הקרקע כלפי מעלה, ומזוהה כמטפורה לצאצאים.

השלכת הנצר מקורה בספר ישעיהו (י"ד, יט), בנבואתו על הֵילל בן שחר, מלך בבל המת. "וְאַתָּה הׇשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב לְבוּשׁ הֲרֻגִים מְטֹעֲנֵי חָרֶב יוֹרְדֵי אֶל אַבְנֵי בוֹר כְּפֶגֶר מוּבָס". הנצר לפעמים אינו רצוי, כי הוא מקשה על ציר הצמיחה העיקרי או בוקע באדמה המיועדת לצמחים אחרים, ואז הוא נתעב, ועל כן נחתך מהאדמה ומושלך.

לפנינו אם כך תיאור של הידלדלות רב-מערכתית, כלכלית ופיזית וכנראה גם משפחתית. השורש המך מושלך כנצר; והיות שבמציאות המשפחתית בחיים נורמליים נצר לא אמור להיות מושלך, אנחנו בעצם למדים כאן גם על החשש לעתיד, לדור הבא.

הנצר אף נחרז עם השורש: השורה נחלקת לשני חצאים מובהקים מבחינת ניגונה, והמך שבאמצע נחרז עם המושלך שבסוף. החרוז אף עשיר מכך, כי "שורשנו מך", על שי"ניו הבולטות, מתהדהד במילה "מושלך לאורכה. גם אחורה מכאן, ההברה המוטעמת הראשונה בכל מחצית זהה: נֵ (במילים הנֵה וכנֵצר). כל זאת, אף כי שורתנו עתידה, בהתאם למתכונת הבתים כאן, להתחרז עם עוד שתי שורות אחרות.

*

וְגַרְעִינֵנוּ צָם וְאֶל מָטָר זָעַק,

זהו המשך לתיאור המצוקה של העיר ב'שמחת עניים' שהתחלנו אתמול, תיאור במונחים צמחיים-חקלאיים. אתמול קראנו על השורש שיבש והושלך כנצר נתעב, ועתה אנחנו בגרעין, לב הצמח, ובנמשל לא האבות או הבנים אלא אנחנו ממש, וכמו השורש גם הוא מתייבש וצמא למים. במשל, הגרעין יכול להיות זרע הצמח שבאדמה או זה שהוא נושא, כגון גרגיר השיבולת.

נדמה לי שגרעין השורה, הקושר משל בנמשל ומייחד את יופיים, טמון במילה צם. הגרעין צם וגם צמא, שהרי אין הוא שותה ואין הוא ניזון, והוא זקוק לגשם. המילה צם דווקא, ולא צמא, נבחרה בגלל צורכי המשקל, אבל גם מפני שיש בה כפילות מעניינת. הגרעין צם מעצמו, כי אין לו מים, אבל הוא גם צם כתענית שגזר על עצמו להורדת הגשם. כך הרי מלמדת אותנו זעקתו למטר.

הצום הולך יחד עם זעקה, כאמור למשל במגילת אסתר (ט', לא) "דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם". תעניות נקבעות בראש ובראשונה על גשמים, וזה נושא העיקרי של מסכת תענית. הגרעין מצטייר כך בבירור כמשל לבני האדם הנתונים בצרה ובמצור. הם צמים בגלל התנאים, או גם כדי לזעוק למטר.

> אסף אלרום: “אל טל ואל מטר״.

> ניצה נסרין טוכמן: ואולי גם "צָם" מרמז על צר הכולא/סוגר כמוץ -"וְכַדַּרְדַּר מַמְרָה וּכְמוֹ הַמּוֹץ לַדַּשׁ.". הגרעין = הצמח בכוח. [ לא יודעת אם שייך אבל מעורר אסוציאציה למשל יותם... האילנות והאטד כמלך... ]

> צפריר קולת: איכשהו הצירוף של ה"מך" מהשורה הקודמת וה"צם" כאן, מעלה על הדעת צימוק.

> עפר לרינמן: גרעיננו כמעט שאיננו. הצטמצם עד לכדי גֵּרָעוֹן.

*

אַךְ יָד לֹא תְּנַצַּח וְשֵׁן לֹא תְּפַצַּח

הבית שאנו היום בשורה האמצעית שלו, הבית השני בשיר, קשה למדי מבחינת המבנה הלוגי שלו. הוא מציג במפורש חזות קשה של אסון, מצור ומצוקה, אך שורות ה"אך" וה"אבל" שלו מתארות לכאורה עמידה בקשיים הללו. למרבה הקושי, בשורות שמזו שלנו ואילך אין ציון ברור במי מדובר, באיזה צד, הנצורים או הצרים (להבדיל משתי השורות הראשונות, שבהן יש גוף ראשון רבים). נציץ בו לרגע, רק כדי לנסות להבין איפה אנחנו בַּמהלך המעורפל:  

הִנֵּה שָׁרְשֵׁנוּ מָךְ וּכְנֵצֶר הוּא מֻשְׁלָךְ
וְגַרְעִינֵנוּ צָם וְאֶל מָטָר זָעַק,
אַךְ יָד לֹא תְּנַצַּח וְשֵׁן לֹא תְּפַצַּח
וְשֶׁבַע יֵרָמֵס מִלֵּיל עַד בֹּקֶר צַח,
אֲבָל בְּאֵין שׁוֹמֵעַ יֵאָמֵר חֲזָק.

נראה שהבית מחומַש-השורות מתחלק לארבעה שלבים של דבר-וסיוגו:

שורות 2-1: נכונו לנו עתידות קשות: הִנֵּה שָׁרְשֵׁנוּ מָךְ וּכְנֵצֶר הוּא מֻשְׁלָךְ / וְגַרְעִינֵנוּ צָם וְאֶל מָטָר זָעַק;

שורה 3: אך האויב לא ינצח: אַךְ יָד לֹא תְּנַצַּח וְשֵׁן לֹא תְּפַצַּח.

שורה 4: האויב יכה בנו קשות: וְשֶׁבַע יֵרָמֵס מִלֵּיל עַד בֹּקֶר צַח.

שורה 5: אבל בסתר נשאב עידוד ונדע שיהיה טוב: אֲבָל בְּאֵין שׁוֹמֵעַ יֵאָמֵר חֲזָק.

הבנה זו נשענת על הקריאה בשיר כולו, ועל הכרת כל המהלך העלילתי והנבואי של 'שמחת עניים'. בבית כשלעצמו היא אינה ודאית, כי אפשר גם להבין שהיד והשן בשורה שלנו גם הן שלנו, הנצורים. הרי באמת לא ננצח במלחמה הזאת. לערפול תורמת גם פתיחת השורה הבאה, הרביעית, ב-ו' החיבור ולא במילת ניגוד, כאילו זה המשך של אותו טיעון מהשורה שלנו.

עוד תורמת לעמימות מתכונת החריזה. היא גורמת לנו לקשור את השורה שלנו עם שורה 4 הנחרזת איתה מיידית בחרוז "צח". כלומר, מבחינת החריזה, השורות החריגות בבית הן 2 ו-5, ואילו מבחינת הטיעון החריגות הן 3 ו-5.  

אפקט זה חזק במיוחד בגלל ההתחרזות של שורתנו בתוך עצמה. האמצע, תנצַח, מתחרז בחוזקה עם הסוף, תפצַח, כך שהשורה היא צחצחית ממש, וצחצחות זו מצטחטחת מייד עם "בוקר צח" בשורה הבאה. שורה שכנראה  מנוגדת לה בטיעון. לחריזה זו מצטרפת בסמוי גם "אך" שבתחילת השורה.

אומנם, גם שורה 1 מתחרזת עם הצמד 4-3. בצורה חלשה יותר. לא בכל ה"צח", כי שם זה "מך" (באמצע) ו"מושלך" (בסוף). זה דבר הראוי לציון בפני עצמו: ההתחרזות הפנימית, העצמית, גם בתוך שורה 1 וגם בתוך שורה 3.

אצלנו, ב-3, ההתחרזות הפנימית מתרחבת על פני כל השורה כמעט. אַךְ יָד לֹא תְּנַצַּח / וְשֵׁן לֹא תְּפַצַּח: "אך יד" כנגד "ושן" (אברי הגוף בעלי יכולת ההיזק), "לא תנצח" כנגד "לא תפצח", זהות צליל כמעט מלאה וגם קרבה רבה במשמעות.
 
"ושן לא תפצח" הולם את הגרעין בשורה הקודמת. הגרעין צמא ומתייבש ובכל זאת יישאר שלם. אכן, יש לנו עתיד, בדמות הבן, כפי ששירנו שב ואומר שלוש פעמים. "יד לא תנצח" נוגע בניצחון, וברמז, בגלל היד, מועלה פה גם הניצוח המוזיקלי, כלומר הפיקוד: הם לא יגידו לנו מה לעשות.

*

וְשֶׁבַע יֵרָמֵס מִלֵּיל עַד בֹּקֶר צַח,

הבית שאנו מתקדמים בו עובר כזכור בתנועת מטוטלת בין חזון החורבן להשבעה להיות עיקשת. שורה זו, שלפני האחרונה, חוזרת לחזון החורבן הקרב. רמיסת העיר תהיה ניצחת. שבע פעמים, כלומר הרבה פעמים ובחוזקה, הוא יירמס בן לילה בטרם תזרח השמש על בוקר צלול.

הבוקר הצח מתחרז מיידית עם תנצַח ותפצח בשורה הקודמת, באורח המדגיש את הניגוד. וגם את הקשר. אוי לו לבוקר צח שכזה, לאחר שהרומס רמס. יתרה מכך, בהשפעת הפעלים החוזרים בשורה הקודמת ובזו, תְנַצַּח תפַצַּח יירמס, בוקר-צח עם ה-ר' שלו מהדהד קצת גם הוא כיירצח.

לשון הריבוי המופלג "שבע", ברוח המקרא, מופיעה לא מעט אצל אלתרמן, וכאן עולה על הדעת ההפך מ"שבע יירמס", "אבל שבע יקום העם / אִם עלי אדמתו יובס" (הנה תמו יום קרב וערבו). מהאחד וגם מהאחר עולה על הדעת "שבע ייפול צדיק וקם". אולי באמת תהיה תקומה לאחר שבע הרמיסות הללו. עניין הסבל הלילי "עד בוקר" זכור משיר קודם ביצירה זו, 'שיר השקר', בחזון הביעותים "והוכה על פנים עד ערב / ועד בוקר יוכה על גב". דבר דומה למה שמנובא כאן.

> עפר לרינמן: על פי ישעיהו נ"ח, י-יא, דומני: וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם׃ וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא־יְכַזְּבוּ מֵימָיו.
 
*

אֲבָל בְּאֵין שׁוֹמֵעַ יֵאָמֵר חֲזָק.

הציווי-איחול "חֲזק" (כמו ב"חזק ואמץ") ייאמר באין שומע, כנראה מפני שהוא ייאמר בתוך הפורענות, בתוך ליל הרמיסה, כשאנשים אינם שועים לחיזוקים ולתקוות. ואולי גם משום שהאומר הוא המת שלנו, המדבר בלי קול.

"ייאמר", פועל סביל, בלי לציין מיהו זה שיאמר. הוא בא על משקל "יירמס" בשורה הקודמת, שגם בה לא נאמר במפורש מי הרומס, וכניגוד לו. האיחול "חזק" נזרק כביכול אל חלל האוויר והתודעה, מרחף בלי מקור מובהק ובלי שומע. אך הוא יפעל את פעולתו. הוא מצטרף להשבעה המפורשת של הרעיה, בבית הקודם, להיות קשה ועיקשה, ולתפילה לאל בהמשך השיר שייתן לה כוח.

כך אנו משלימים בית מורכב, שחמש שורותיו יצרו ארבעה היגדים של חורבן וחיזוק לסירוגין. הנה הוא.

הִנֵּה שָׁרְשֵׁנוּ מָךְ וּכְנֵצֶר הוּא מֻשְׁלָךְ
וְגַרְעִינֵנוּ צָם וְאֶל מָטָר זָעַק,
אַךְ יָד לֹא תְּנַצַּח וְשֵׁן לֹא תְּפַצַּח
וְשֶׁבַע יֵרָמֵס מִלֵּיל עַד בֹּקֶר צַח,
אֲבָל בְּאֵין שׁוֹמֵעַ יֵאָמֵר חֲזָק.

> דן אלדד: מתחבר ל-אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק? יש כאן אם, ובן ואב, ורמז לאח?
>> צור: תודה. כן, נראה שהפסוק הזה ברקע, עוד יותר מ'חזק ואמץ' (שאני חושב עתה על כך שהוא מתקשר לסיום השיר שלפני-הקודם, שיר של אותות, "יחידה לי, חזקי ואמצי..."). יש בעיר הזאת רֵעים ואחים הנקראים למלחמת המגן בשירים אחרים ביצירה. אפשר אולי אפילו להירמז ש"ייאמֵר חזק" ייאמר כמאמר הפסוק מפי איש אל רעהו ואחיו.

*

עָנִינוּ עַד מְאוֹד, שֻׁדַּדְנוּ לִבְלִי עוֹד,

הבית השלישי מתחיל במבט נוסף על העבר הקרוב, על מה שהביא את העיר עד הלום; שורה המזכירה מבחינת תפקידה, וגם מבחינת ההתחרזות של האמצע שלה עם סופה, את השורה שפתחה את הבית הקודם: "הנה שורשנו מך וכנצר הוא מושלך". וכמוה היא אמורה בגוף ראשון רבים: המת כולל את עצמו עם החיים.

הפעם הדברים נאמרים לא כדימוי אלא במפורש ובצורה מופשטת יותר – ובמילים הקולעות אל גלעין היצירה כולה, "שמחת עניים".

"עָנינו" כאן אינו "השבנו" וגם לא "שרנו" אלא לשון עוני, העוני של העני-כמת ואשתו, העוני של שמחת העניים. מעין "עונֵינו", "התענֵינו", נעשינו עניים, נחלשנו. הצורה הזאת במובן הזה קיימת בכמה מקומות במקרא, והמוכר בהם משובץ בתפילת הלל: "אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד" (תהילים קט"ז, י).

ה"מאוד" מן הפסוק "אני עניתי מאוד" נשמר כאן אף הוא: "ענינו עד מאוד". תוספת "עד" אינה משנה את המשמעות, והיא נדרשת מן המשקל, אך היא גם מעשירה את המצלול: עַד מהדהדת בתחילתה את תחילתה של "ענינו", ואילו את המשכה אנו שומעים בסוף המילה "מאוד".

ההדים נמשכים עד סוף השורה: חוץ מן המילה "לבלי", בכל חמש המילים האחרות בבית יש מצלילי "עד", חלקם או כולם! ענינו, עד, מאוד, שודַדנו, עוד. החזרתיות ממחישה את רצף המכות.

שֻׁדַּדְנוּ פירושו נשדדנו, נגזלנו. הפועל שֻׁדַּד (שורש שד"ד, בניין פֻעַל) להטיותיו מרבה להופיע אצל הנביאים האחרונים בתיאורי אסון, חורבן ומצוקה. זהו גורלה של העיר ב'שמחת עניים'. וכמו "ענינו", גם "שודדנו" מחזיר אותנו לגלעין היצירה, לשיר הפתיחה שלה על שמחת העניים שמגיעה אל העני-כמת: "ובלילה בלילה, שָׁדוּד ונזוּף, / חֲלָמָהּ על מצע הקַש".

בקיצור, שורה זו מזכירה לנו שנבואת "על ארץ אבנים" עוסקת בסיפור המרכזי של 'שמחת עניים'. ואף כי בשיר הפותח שמחת עניים הצטיירה כמוות, בשירנו שורת המפתח החוזרת, זו המזכירה את תינוקם של המת והרעיה, תינוקם שהוא תקוות המשכם, היא-היא שמחת העניים.

הביטוי "לבלי עוד" מציין, בפשט מילותיו, שהשוד חמס מאיתנו הכול. כמו שנאמר בשיר הפתיחה השני, 'שיר לאשת נעורים', "והעוני כיסה פנינו... וַנידל מכלבים, בתי, וַינוסו כלבים מפנינו", ובהמשך השיר "ודבר לא נותר בלתי עפָרי המרַדֵף נעלייך". שודדנו עד הסוף. עד אפס, עד חידלון.

אך בהכירנו את תפקידה המכונן של המילה "עוד" ביצירותיו הקלאסיות של אלתרמן, ביודענו ש"עוד" מציין את תקוות העתיד ואת התמשכות העבר כזיכרון בהווה, אנו נרמזים כאן לעוצמת השוד והעוני: ה"עוד" שלנו נבזז ולכאורה איננו. זאת ההרגשה. ובה מכירים, ובה נלחמים.

> צפריר קולת: העוד מתחרז עם השוד והשבר.

> ניצה נסרין טוכמן: עוני= עינוי וניכר שכאן זה וזה טוטאליים, נצחיים, עדי עד.

*

לֹא תֹּאַר לָנוּ, בַּת, וְלֹא הָדָר.

המת ממשיך וכולל את עצמו עם רעייתו בצרה. והוא פונה אליה בפנייה "בת" המבהירה שוב שמדובר באותם עני מת ורעייתו המוכרים לנו מהפרקים הראשונים של 'שמחת עניים', כמו גם מ'שיר של אותות' בתחילת הפרק הנוכחי.

הצירוף לא תואר ולא הדר, כלומר איננו נאים למראה ואין בנו הוד ותפארת, אלא עלובים אנו בעיני המתבונן, לקוח מישעיהו נ"ג, הפרק על עבד ה' הממורט ובזוי בגלות, נושא את חוליינו, אך נכונו לו עתידות נצורות בגאולה, היא שיבת ציון. הנה פסוק ב: "וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה, לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ".

שימו לב גם ל"שורש מארץ ציה" שפסוק, הדומה לשורש המושלך באין גשם בבית הקודם אצלנו. העני ואשתו, וכמותם שאר אנשי העיר, נדמים לעבד ה' במצבו האומלל, מכאן גם תקוות העתיד, תקוות הדור הבא, שהשיר יביע. "הדר" ייחרז עם "סודָר" של השורה החוזרת שלוש פעמים בשיר, הסודר שבו עוטפת הרעיה את הבן התינוק.

*

בְּאֵלֶּה הַפָּנִים הָאֲפוּרִים מִשֹּׁד
עֲלֵי עָפָר לְיוֹם דִּינֵנוּ נַעֲמֹד,

בפני עצמן מבטאות שורות אלו את חווייתו הקיומית של האדם המיוסר, המוכה, שיעמוד כך לגורלו, אם בחייו אם במותו אם בקץ הימים. במבט פרטני יותר על הניסוח, מעניין לראות כיצד הן חלות על החיים ועל המתים גם יחד; אכן, בהקשרנו ב'על ארץ אבנים', המת ממשיך לכלול את עצמו ואת אשתו החיה ואת שכניה בגורל אחד.

כאלה הם הפנים האפורים משוד. הכתיב והניקוד אֲפוּרִים לא צריכים לעורר תהיות, כי כבר ראינו זאת בשמחת עניים. המילה אפור בעברית היא מילה מודרנית, שנגזרה מהמילה אֵפר. צורת הריבוי הייחודית מחדדת את תשומת ליבנו למילה ולמקורה. כאן מקור המילה מובלט גם באמצעות המילה "עפר" שבאה סמוך לאחר "אפורים"; אנו חושבים על האדם שהוא, על פי אברהם אבינו בהצטנעו לפני האל, "עפר ואפר" (בראשית יח, כח).

פנים אפורים יכולים להיות למת שאזלו ממנו חייו, וגם לאדם החולה או המבוהל. הם אפורים כאן "משוד", מן הסבל והאימה ואולי ממוות; ואכן אך זה עתה, בתחילת הבית שלנו, נאמר על המת ועל החיים גם יחד, "שודדנו עד מאוד". ל"עד מאוד" הזה מצטרפים עכשיו, בקרבת צליל, גם "יום דיננו" ו"נעמוד".

עניין הפָּנים בכלל והפנים האפורים בפרט יעלה שוב בשיר בקרוב, והוא מרכזי בו עד מאוד. עוד נראה כי הפנים האפורים הם של האנשים בעיר המובסת, וגם של הארץ, "ארץ אבנים", בין בגלל צבען של האבנים, בין בגלל שרפה.

כך, מבוהלים, חיוורים, אולי גם מתים, נעמוד ליום הדין, שיכול להיות יום ההכרעה, נפילת העיר במקרה שלנו, ויכול להיות גם יום הדין האפוקליפטי של אחרית הימים. ליום הדין הזה נעמוד, חיים או מתים שקמו לתחייה, עלי עפר, שיכול להיות פשוט על האדמה האפורה הזאת, ויכול להיות גם על עפר קברנו, ואף פעם אין לשכוח גם שמעפר אנחנו.

מרדכי שלו הזכיר בעניין זה (במסתו 'מי מפחד משמחת עניים', ובהערות בעל פה לשירים עצמם המובאות ב'שמחת עניים: מסכת') את נבואת דניאל על "עד עת קץ", הוא "קץ הפלאות", נבואתו האפוקליפטית בחתימת ספרו (פרק יב); זו שעל פי פרשנותו של שלו 'שמחת עניים' רומזת לה כבר משורות הפתיחה שלה, "דפקה על הדלת שמחת עניים / כי חיכה לה האיש עד עת". כשנעמוד לגורלנו "לקץ הימין", אומר "מיכאל השר הגדול" לדניאל, "רַבִּים מִיִּשְׁנֵי עָפָר יָקִיצוּ", ויידונו על פי מעשיהם "אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם".

שירנו, 'על ארץ אבנים', מרכזי בפרשנות של שלו לשמחת עניים. על שער ה'מסכת' העשויה על פי פרשנותו מופיע הציור 'על ארץ אבנים' של אשתו ריקה שלו (זכיתי גם לראות אותו במקורו, בדירתו של שלו ז"ל), ובו נוף טרשים ארצישראלי, כזה המלווה למשל את הנוסעים בכביש אלון, במורדות המזרחיים של אזור ההר. השיר, כפי שאנו מתחילים לראות כאן, אכן קושר, בין השאר דרך מוטיב העפר, חיים ומתים, הווה ואחרית-ימים, חורבן ותקווה, וגם אדם וארץ.  

לא צריך לקבל את פרשנותו הכוללת של שלו לשמחת עניים (הוא רואה אותה בעיקר כמסה על ההתנגשות בין היהדות ההיסטורית לציונות) כדי להודות כי נבואות אלו של דניאל מהדהדות כאן, ולו רק כדי לרמוז לשותפות הגורל של החיים והמתים, אלה שיסודם מעפר ואלה שכבר סופם לעפר, בסופו של חשבון.

> אפרת שטיינר: מעניין ששמחת עניים היה נתון לפרשנויות כל כך סותרות. לאומי מול פרטי, יהודי מול אוניברסלי, שואה מול מלחמת עולם. וכל אחת מהפרשנויות האלה היתה לכידה, וכולן משתלבות בטקסט ואיכשהוא מתקיימות ביחד. זה הישג שקשה למצוא לו תקדים.

> עפר לרינמן: "אפור" כאן, להבנתי, לא ממחלה או פחד מוות, אלא מהכרת-החטא, מחרטה ומתשובה. זה האפר המקלה מ"תענית", "וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ".

*

וְאַתְּ הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר.

הופעתה הראשונה של התמונה המסכמת בשיר. יהיו עוד שתיים, תמיד בסופי בתים, והאחרונה בסוף השיר. האם חובקת בן. תינוק או פעוט, שאפשר לעוטפו בבד ולשאתו. בן שלה ושלו, המת האומר את השיר. זו תמונה איקונית של חורבן ושל תקומה, כפי שאנו מכירים מכמה אנדרטות בארץ, וגם מתצלומים שנחרתו בזיכרון, בין היתר מהעבר הקרוב מאוד.

הבן הוא דור חדש, שיישאר אחרי החורבן ויתחיל מחדש; בן שבסוף 'שמחת עניים' יקבור את אימו בעיתה ובזמנה, בגאולה של שיבת דברים לתיקונם: "ולָעת, על אדמת בריתי, / בנך משכב לָך ימוד בחבל".  

השורה הזאת נטועה הפעם כחלק ממשפט מאוחה שהתחלנו אתמול: "בְּאֵלֶּה הַפָּנִים הָאֲפוּרִים מִשֹּׁד / עֲלֵי עָפָר לְיוֹם דִּינֵנוּ נַעֲמֹד, / וְאַתְּ הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר". אפשר להבין שהיא חובקת אותו עכשיו, בעת מצור, ערב תבוסה, ואפשר להבין שהיא תוסיף ותחבוק אותו ביום הדין. שתי האפשרויות הללו, עמידה מול האל ומצב נוכחי, מתאימות לשתי ההופעות הבאות, בהמשך השיר, של האם החובקת את הבן בסודר; ונראה שממכלול השיר ישתמע שהן היינו-הך.

סודָר במובנו המקורי, שנשאל מיוונית ללשון חז"ל, הוא מטפחת או צעיף, וזו הכוונה כאן; בד שאפשר לכרוך ואף לעטוף בו. צורה קדומה של מנשא, בעצם. בשל הדמיון הרב בין המילים סודר וסוודר, הסודר קיבל היום גם את המשמעות הזאת, המחממת, אם כי החלופה העברית הרשמית לסוודר הוא סוֹרְגה.

העימוד בתמונה המצורפת מבוסס על החזרתיות של השורה שלנו: היא חותמת כל עמודה. השלמנו היום את העמודה הימנית. אבל מבחינה רטורית, אל מי ועל מי מדברים, וגם מבחינת מבנה הבתים, השיר מתחלק לשני חלקים והבית הבא שייך גם הוא לחלק הראשון.

> ניצה נסרין טוכמן: יותר ויותר נראה שהאם/בת כאן בשיר היא למעשה המולדת [ = Motherland / פאטריה], הארץ ובן-הארץ. יש פה למעשה שילוש : המשורר [אב, אל] - האם [ הרוח , הרגש] - הבן ...
>> צור: כן. חשבתי להתחיל להתמודד עם זה מהבית הבא, שכן יש בו דו משמעות מובהקת בשאלה אל מי מדברים, אל הארץ או אל הרעיה. וכך גם בבתים הבאים, אבל בהם יש מדי פעם צורת ביטוי המתאימה רק לרעיה.

*

עַל אֶרֶץ-אֲבָנִים יָקוּמוּ הַפָּנִים,
עַל אֶרֶץ לֹא-שִׁבֹּלֶת וְלֹא-עֵץ.

פתיחת-בית זו מסכמת דברים שנאמרו לאורך חלקו הראשון של השיר, ובמיוחד מפתחת את שתי שורות אלו, מהבית הקודם:

בְּאֵלֶּה הַפָּנִים הָאֲפוּרִים מִשֹּׁד
עֲלֵי עָפָר לְיוֹם דִּינֵנוּ נַעֲמֹד,

"עלי עפר" מתבאר עתה בהתאם לכותרת השיר, "על ארץ-אבנים", שהיא גם ארץ חרבה, ארץ טרשים, שאינה מצמיחה דבר או לפחות לא דברים שיש בהם תועלת לאדם כגון שיבולת מזינה ועץ נותן פרי או צל. גם לכך יש יסוד בבתיו הקודמים של השיר; אומנם, שם הוא מוסב על בני האדם. כך בסוף הבית הראשון:

קָשָׁה תִהְיִי, עִקְּשָׁה לַקַּר וְלַיּוֹקֵד,
וְכַדַּרְדַּר מַמְרָה וּכְמוֹ הַמּוֹץ לַדַּשׁ.

וכך בתחילת הבית השני:

הִנֵּה שָׁרְשֵׁנוּ מָךְ וּכְנֵצֶר הוּא מֻשְׁלָךְ
וְגַרְעִינֵנוּ צָם וְאֶל מָטָר זָעַק,

על ארץ קשה זו "יקומו הפנים", הלוא הם "אלה הפנים האפורים משוד", הפנים של העניים המיוסרים, החיים והמתים, המת שלנו ורעייתו ואחרים. הפנים יקומו, שהרי אנחנו "נעמוד". הפנים מייצגים עכשיו אותנו. ואנו, אפורי הפנים, דומים לארץ-האבנים החרבה עצמה.

ארץ לא שיבולת, ארץ לא עץ: לא במובן של בלי, ללא. המטבע הזאת מזכירה בצורתה ובעניינה את "ארץ לא זרועה" של ירמיהו. בתוך השורות הללו, "על ארץ לא שיבולת" ו"[על ארץ] לא עץ" הן צורות אחרות לומר "על ארץ-אבנים".

יש כאן, במצטבר, חזות קשה ומדכאת ודרמטית לקראת אותה עמידה לדין, אנשים מרוששים על ארץ מרוששת. הפנים שלנו נחרזים עם האבנים, כבר בתוך השורה, והשורות יוצרות מעין זיהוי ביניהם. בינינו, האנשים, לבין הארץ.

> ניצה נסרין טוכמן: חולקת על חצי שני של פרשתנותך צור יקר, דווקא לדעתי זוג השורות היפה הוא כטריז מפלח סלע לקראת פירורו. להבנתי דווקא שם, בארץ האבנים, יקומו הפנים. כל הבית הזה מציג מציאות הנתונה בשלב הצל... אולי תמונה חיובית של ראיית "צל הרים כהרים" כחיזיון עתיד לבוא.
אגב זה מזכיר לי תמונה ממציאות חיי ממש [ נבואה?], לפני שנים היה טיול שווקי למתיישבים פוטנציאליים אל גוש שגב, אז מצפים בגליל ... כל ההרים והגבעות סביב היו קרחים והשמש קופחת ללא רחמים, מכוסים אבני גיר כשדה בולבוסים. כך גם בדרום הארץ , נניח בדרך לערד וים המלח. עכשיו הדרכים הללו כל כך ירוקות, שזה בעיני נראה כמו נס, עד כדי כך הן שופעות כך שכשיוצא לי לנסוע שמה , גם אם הוויז מכוון אותי לדרכים ראשיות אני סוטה בכוונה, ל"ויאה נורמאלה" העקלקלה והרכה, להתמלא מן "הפנים" שקמו מן האבנים, מה"לא עץ" ו"לא שיבולת". עכשיו זה הזמן של שיא היופי.
>> צור: כלומר "יקומו הפנים" כתקוות תחייה לעתיד, מעין "יקומו הבנים" בהקשר של שירנו. נראה לי שזה נכון ויפה כמשמעות נוספת, חבויה, כי השיר באמת חוזה את התקומה הזאת. אבל ברמה הפשוטה, המיידית, בהקשר של המשפטים הסמוכים, זוהי העמידה אפורת-הפנים לדין האל והגורל.

*

הָהּ, לֹא יָפָה שֶׁלִּי, פָּשְׁעוּ בָּךְ הַשָּׁנִים,
הָהּ, לֹא שְׂמֵחָה שֶׁלִּי, עֵינַיִךְ לֹא יוֹנִים,

אלה הם הפנים האפורים של הרעיה שיקומו, כלשון המשפט הקודם, ביום דיננו. התיאור המעציב הזה הולם דברים שנאמרו בבית הקודם: "עָנִינוּ עַד מְאוֹד, / שֻׁדַּדְנוּ לִבְלִי עוֹד, / לֹא תֹּאַר לָנוּ, בַּת, וְלֹא הָדָר. / בְּאֵלֶּה הַפָּנִים הָאֲפוּרִים מִשֹּׁד /
עֲלֵי עָפָר לְיוֹם דִּינֵנוּ נַעֲמֹד".

אכן, מהבית הנוכחי ואילך השיר והדובר בו, הבעל המת, מתמקד ברעיה בלבד, ועובר לדבר עליה ולא על שניהם. הפנייה הכאובה הנוכחית, "לא יפה" אבל "שלי", "לא שמחה" אבל "שלי", היא חוליית מעבר מבחינה זאת. הוא מדגיש את אהבתו לה, למרות העליבות שנכפתה עליה. את הזדהותו איתה. גם הקריאה הפותחת פעמיים "הָהּ" מבטאת את האמפתיה שלו למצבה.

"השנים" פשעו בה, לכאורה ההזדקנות, אבל הכוונה לשנים הקשות, שנות העוני והאלמנוּת ועכשיו המצור. יש לה בן קטן, מה שמוכיח שאין היא זקנה. הרעיה לא הוצגה עד כה בשירי שמחת עניים כיפה או כלא יפה, למעט ב'שיר מחול' בבית החוזר בו: "יפה בתי בסכיניה / כמו מנורה בזיו קניה, / וכמו כלה באהבה" וכו' וכדו'. הסכנה נוסכת בה יופי. הדלות לא. "והעוני כיסה פנינו", מזכיר לה הבעל ב'שיר לאשת נעורים'.

אשר לשמחה, זהו כמובן עניין רב פנים ב'שמחת עניים'. השמחה עוד תבוא. אך כעת חייה חיי מחסור ועמל ודאגה. ושמחה כלשהי ניכרה ברעיה גם במפגש 'המשתה' עם בעלה. וב'שיר שמחת עיניים' נזכר ששמחתה של הרעיה "נמחתה" בידי האויב, והנה עוד שימַחְתְּ עיניים".

מכאן גם הקשר בין שמחה לעיניים בשורה שלנו. וגם כמובן מהדהוד הביטוי שמחת עניים. בניגוד לשולמית משיר השירים, "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים" (א', טו) / עיניה של הרעיה הלא-יפה הזאת "לא יונים". כלומר, עיניה עששו מן הצרות, וכבר אינן מלבלבות ואציליות כיונים; לא יפות כשהיו, וגם לא נוצצות משמחה.

ה"שנים" וה"יונים" מתחרזות אלו עם אלו, וגם עם "ארץ-אבנים" ועם "פנים" שתי שורות אחורה. משחקי צליל יש גם בתוך השורות. ב"פשעו בך השנים" בולטת ש המשותפת, ו"פשעו" בתורהּ היא מעין סיכום צלילי של "יפָה שֶלי" בתוספת הטרמה ל"עינייך". "עינייך... יונים" מצידו הוא משחק מילים של משורר שיר השירים, ולבעל 'שמחת עניים' לא נותר אלא לסמוך אליו את "שמחה".

> ניצה נסרין טוכמן: "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן" [ר' ישמעאל, שהיה משבעת האנשים היפים שהיו בעולם, ופניו היו דומים לפני מלאך ה'] וגם אולי רמיזה, לא רק לשיר השירים [לרעייה] אלא גם למגילת רות ואשר לרעיות שם שהיו "לא יפות" בעיני בעליהן... [ אחת מהן אם הגואל - המשיח ] " אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי [יפה ושמחה] וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה' [ "לא יפה" לא "שלי" וגם "לא שמחה"] לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי "(רות א, כא).

 *

וְכָכָה יֵאָמֵר עַל אֶרֶץ-אֲבָנִים,
בְּעָמְדֵךְ מוּל אֵל וַאֲפוּרַת פָּנִים:

חוליית מעבר בשיר, שאינה מחדשת הרבה בפני עצמה; כבר ראינו שפניה של הרעיה אפורות, ושכך היא ו"אני" נעמוד ליום הדין על גבי ארץ אבנים. ובכל זאת שני חידושים: העמידה "ליום דיננו" הופכת לעמידה "מול אל", והעמידה של שנינו "ליום דיננו נעמוד" מתמקדת עתה בעמידה של הרעיה בלבד. שני אלה מבשרים שינוי קל בכיוון של השיר: מעתה הוא יופנה אל האלוהים, וידבר על הרעיה.

השורות הללו גם יוצרות, להערכתי במתכוון, עמימות, המצטרפת לדו-משמעות של כותרת השיר. כוונתי למילים "על ארץ-אבנים" שהן גם כותרת השיר, ובפרט למילת היחס "על". זו יכולה כידוע לציין גם יחס מרחבי וגם יחס של התכוונות: על כ"על גבֵּי", על כ"על אודות". האם הדברים שייאמרו מעתה ייאמרו על גבי הארץ או על אודותיה?

האמת היא שפשוט יותר, למקרא השורות הללו בלבד, להבין ש"על אודותיה". אבל המשך השיר יבהיר מייד שהדברים ייאמרו על הרעיה, ו"על" הוא אם כן ציון מקום, "על גבי". זה יהיה חד-משמעי בזכות תיאורה, שוב, כחובקת את הבן בסודר, ובזכות תיאורה כמי שעומדת "על עפר".

ועדיין, מרגע שנכנסה לנו לראש האפשרות שהדברים יהיו אמורים על אודות הארץ, אנו קולטים אותם גם ככאלה. ארץ אבנים היא ארץ יבשה וחרבה, כפי שתואר בתחילת השיר; תיאור מצוקתה של הרעיה ידְמה כמתאר גם את חרפתה של הארץ. תוכלו להציץ בתמונת השיר השלם ולהתרשם בעצמכם, לפני שנדבר על כך בימים הבאים.

*

רְאֵה, הָאֵל, אֶת שִׁפְחָתְךָ בַּת אֲמָתֶךָ.
רְאֵה אוֹתָהּ בְּצַלְמְךָ וּבִדְמוּתֶךָ.

תחילת תפילתו של הבעל המת למען רעייתו. מצבה כידוע לנו רעוע, היא ענייה ודלה ונצורה ויופייה אבד והיא אפורת פנים. כל זה מתאים לנוסחת הצטנעות קלאסית של אדם בפני אלוהיו, המציג את עצמו כעבדו מלידה בכל מקרה. "אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ" (תהילים קט"ז, ג), אנו אומרים בתפילת ההלל. וכאן, בהתאמה, "שִׁפְחָתְךָ בַּת אֲמָתֶךָ".

אפילו הניקוד מותאם לזה שבתהילים: שפחתְךָ בצורה רגילה, לעומת אמתֶךָ בצורה הֶפסֵקית, כלומר במלעיל, שכן היא באה לפני אתנחתא במקרא, ובסוף משפט בשיר. הדבר מתיישב יפה עם משקל השיר שלנו ומאפשר סיום מלעילי. כך גם בשורה החורזת, בצמד אחר הקשור אף הוא ליחס בין האדם לאל: בְּצַלְמְךָ וּבִדְמוּתֶךָ. אמתֶךָ מתחרז עם דמותֶךָ כבר מן האות מ, כלומר זה לא סתם חרוז דקדוקי.

הצירוף בין שני הצמדים הללו יוצר מהלך מושלם, יהודי מאוד. אלו הן שתי בחינות ביחס בין האדם לאל, ואת שתיהן רוצה האדם שהאל יזכור. האדם הוא עבדו של האל, עבד במהותו, מלידתו, עבד בין עבד ואמה, והאדם המתחטא בפני האל מזכיר זאת; ועם זאת הוא עשוי בצלם אלוהים וכדמותו, גם זה מטבע ברייתו, כאמור בבראשית ב. האל מתבקש להביט באדם, ברעייתו של המתפלל במקרה הזה, לחון את עבדו ואת שפחתו במבטו; אך לראות אותו גם בהיבט הנעלה שלו, בדמיונו לאל.

על כן מעניינת כאן גם הפתיחה החוזרת ב"ראה": אותה מילה, אבל בפעם הראשונה ראיית האדם בכאבו, בעליבותו, וחנינתו, ובפעם השנייה ראה גם במובן של החשֵב, ראה את האדם וזכור שעשית אותו בצלמך. "ראה" בשני המקרים הוא גם מעין "רַחֵם", "הבן". יש לכך תיבת תהודה מקראית וליתורגית עשירה, מ"ראה והביטה" החוזר באיכה עד "בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" בשמות; לֵראות, כלומר להיראות. שה' יראה אותך.

> רנן ציון אביאלי: אם כבנים רחמנו כאב על בנים, אם כעבדים עינינו לך תלויות.  

*

לֹא תֹּאַר לָהּ, אֵלִי, וְלֹא הָדָר,
וְהִיא הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר.

אלה דברים שכבר קראנו בשיר, והחזרה עליהם כאן ובצורה הזאת נועדה לשלב אותם בתפילתו של המת על אשתו. וכך, השורות הללו מדגימות בגופן את התפנית הכפולה שחלה בשיר: מעבר מדיבור אל הרעיה לדיבור אל אלוהים עליה, ומעבר מבתים בני חמש שורות בחריזה לא רצופה אל בתים עשויים צמדים חוזרים. אפשר לראות זאת במבט זריז על הבית הנוכחי לעומת הבית שבו הופיעו שורות כגון אלו קודם:

רְאֵה, הָאֵל, אֶת שִׁפְחָתְךָ בַּת אֲמָתֶךָ.
רְאֵה אוֹתָהּ בְּצַלְמְךָ וּבִדְמוּתֶךָ.
לֹא תֹּאַר לָהּ, אֵלִי, וְלֹא הָדָר,
וְהִיא הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר.

לעומת

עָנִינוּ עַד מְאוֹד, שֻׁדַּדְנוּ לִבְלִי עוֹד,
לֹא תֹּאַר לָנוּ, בַּת, וְלֹא הָדָר.
בְּאֵלֶּה הַפָּנִים הָאֲפוּרִים מִשֹּׁד
עֲלֵי עָפָר לְיוֹם דִּינֵנוּ נַעֲמֹד,
וְאַתְּ הַבֵּן חוֹבֶקֶת בַּסּוּדָר.

אצרף הפעם שתי תמונות-מפות של השיר: אחת מחלקת אותו על פי הסיומות החוזרות על הבן החבוק בסודר, ואותה העליתי עד כה; ואחת מחלקת אותו על פי המעבר שציינתי לעיל.






*

לֹא רַחֲמִים בִּקְּשָׁה. וְגַם לֹא רִחֲמוּהָ.
לֹא נִחוּמִים בִּקְּשָׁה. וְגַם לֹא נִחֲמוּהָ.

המת-המתפלל מציג כאן את אשתו כמעין אנדרטה חיה של גבורה גאה. המצור כבד על עירה, "ענינו עד מאוד, שודדנו לבלי עוד", פניה אפורים, אבל היא מקיימת את השבעתו מתחילת השיר: "בְּיוֹם צוֹרֵר וְיוֹם פּוֹקֵד / קָשָׁה תִהְיִי, עִקְּשָׁה לַקַּר וְלַיּוֹקֵד, / וְכַדַּרְדַּר מַמְרָה וּכְמוֹ הַמּוֹץ לַדַּשׁ". היא ראויה לרחמים בגלל סבלה, ולניחומים בגלל אובדנה (כגון מות בעלה, הוא-הוא המדבר כאן), אך היא לא צריכה טובות, ובמילא לא מקבלת אותן.

הרחמים והניחומים מקבילים עד מאוד בצליליהם, וכך נוצרת כאן מכפלת-צליל, כפולה ומכופלת: מה שלא ביקשה מוכפל במה שלא קיבלה; ומה שאמור על רחמים מוכפל ונאמר גם על ניחומים. מבנה שתי השורות זהה, ולמעשה הן זהות לכל אורכן חוץ משני עיצורים ושתי תנועות. אבל גם בין שני חצאיה של כל שורה יש הקבלה מחושבת. ה"לא" בא בכל מקרה לפני הנח"מ והרח"מ, בין אם הם שם עצם בין אם הם פועל. כלומר השלילה מוצמדת, בצורה לאו דווקא טבעית, לרחמים ולניחומים עצמם.

אלה הם שני דברים שונים, רחמים וניחומים, אבל הם מתגלים כאן כקרובים מאוד גם בעניינם. אדם במצוקה זקוק לרחמים, אולי גם מצד אויביו, ולניחומים שייתנו לו כוח להמשיך בהתמודדות. גיבורת השיר אינה מעוניינת באמפתיה שלפנים משורת הדין. היא חיה מבחינתה בזכות ולא בחסד. וכאשר במילא אין רחמים ואין ניחומים ואין חסדים, אולי באמת מוטב לא לצפות להם.

עוד דבר חשוב וגדול, ומבטא כניעה במקום תגר אפילו יותר מבקשת הרחמים והניחומים, שגם אותו לא ביקשה ולא קיבלה, יבוא, במתכונת רטורית קצת אחרת הנבנית מן המתכונת שכאן, בשורה הבאה.

*

וְלֹא מוֹתָהּ בִּקְּשָׁה. וְגַם הִנֵּה חַיָּה.
וְעַל עָפָר עוֹמֶדֶת כַּחַיָּה.

השורות ממשיכות את המהלך של קודמותיהן בבית:

לֹא רַחֲמִים בִּקְּשָׁה. וְגַם לֹא רִחֲמוּהָ.
לֹא נִחוּמִים בִּקְּשָׁה. וְגַם לֹא נִחֲמוּהָ.

הרעיון הוא עדיין שהרעיה אינה מבקשת חסד, וגם לא מפלט קל: היא תעמוד ליום פקודה, "ליום דין", ליום מלחמתה של עירהּ לחיים ולמוות. תעמוד, כפי שראינו, קשה ועיקשה, ענייה סוערה לא נוחמה, אפורת פנים ונחושה. היא לא מבקשת, וגם לא מקבלת, לא רחמים ולא ניחומים, וגם לא מוות שיפטור אותה מהמצוקה.

השורה השלישית בבית, "וְלֹא מוֹתָהּ בִּקְּשָׁה. וְגַם הִנֵּה חַיָּה", מתחילה כמו קודמותיה. ו החיבור נוספת ל"לא" גם כי זה הפריט האחרון ברשימה, וגם כי המוות שונה מהרחמים והניחומים, לא נוח עקרונית, וגם פשוט מפני ש"מותה" בעל מספר הברות קטן מ"רחמים" ו"ניחומים" ונדרשה השלמה למשקל.

רק אחרי "וגם", שתי המילים האחרונות שונות במתכונתן מהקודמות. אפשר היה לצפות ל"וגם לא המיתוה", על משקל השורות הקודמות. אבל, ראשית, האויבים דווקא כן מתכוונים להמיתה, להבדיל מלרחם עליה או לנחמה. שנית, לא איש כאלתרמן יחרוז "המיתוה" עם "ניחמוה" ו"ריחמוה". ניחמוה וריחמוה מתחרזות כמעט לכל אורכן, ואילו המיתוה נחרז איתן רק בסיומת הדקדוקית. ובכלל, עודף מונוטוניות לא מועיל, ומתכונת השיר דורשת חרוז אחר. ושלישית, נדרש כאן מהלך אחר, סיום אחר, לקראת השורה הבאה.

והסיום האחר הזה הוא החרוז החוזר, אותה מילה, "חַיָּה", אבל בשינוי דרמטי שכן פעם היא פועל או שם-תואר, הרעיה חיה ולא מתה, ופעם היא שם עצם, חיה במובן של בעל-חיים, או אולי של יולדת, או אולי של נפש. שלושה מובנים, אחד שכיח ושניים נדירים ועתיקים, של שם העצם "חיה", ששלושתם מתאימים כאן.

מבחינת המשמעות, "וגם הנה חיה" ממשיך את "ולא מותה ביקשה" כמו ש"וגם לא ריחמוה", למשל, המשיך את "לא רחמים ביקשה". היא לא שאלה נפשה למות, ואכן עודנה חיה.

השורה הבאה, "ועל עפר עומדת כחיה", עם המובנים האחרים של "חיה", מדגישה זאת, ועוברת מפסיביות לאקטיביות. לא רק שהיא חיה ולא מתה, עובדת חייה היא עובדה הנקנית במאמץ פיזי ונפשי, במאבק:

לא רק שהיא חיה ונושמת, היא גם "עומדת", עומדת על נפשה, עומדת ליום הדין כמו שנאמר בשיר קודם, עומדת ולא שכובה ומצפה למוות;

וזאת "על עפר", מקום שם, כפי שנאמר קודם, "עלי עפר ליום דיננו נעמוד"; עפר הארץ, העפר שממנו האדם קם ונוצר ואליו גם ישוב כשימות, אך כשאנו עומדים עליו אנו אחרים ממנו; העפר שבו אנו מצווים לכסות את הדם של חיה שחוטה, כי הדם הוא הנפש;

כי אכן, היא עומדת "כחיה". עם כוח החיים הסטיכי, ההכרחי ("הכוח" שאצל אלתרמן הוא החיים, הנשמה; ו"כח" נמצא בתחילת "כחיה"; המילים הבאות בשיר הן "רק כוח", כוח במובן הזה!) של בעלי החיים; כַּנפש החיה, נפש הוא מובן נוסף של המילה 'חיה', הנותרת לעמוד על העפר גם במות הגוף; או בחיותן של היולדות שמוסיפות חיים לעולם, שהרי הרעיה הזאת עצמה הרה והבן שתלד מעפר ימשיך אותה ואת בעלה (חיה בתורה היא מיילדת, אך בלשון חז"ל גם יולדת); ובאותו מובן אחרון, אפשר להירמז גם ל"כעת חיה", "כעת חיה ולשרה בן".

המילה "ועל", אפילו היא, טעונה כאן משמעות. הרי השיר נקרא "על ארץ-אבנים", וכבר ראינו ש"על" מובנו כאן גם "על אודות" וגם "על גבי", וגורמת לכך שארץ-האבנים, או העפר, היא נושא ונמען סמוי של השיר, לצד הרעיה. במקרה שלנו, עמידתה דווקא "על" העפר ולא תחתיו היא לב העניין. היא חיה, לא קבורה, לא ישנת עפר!

ועוד, המילה "על" מתחילה רצף בן שלוש מילים המתחילות ב-ע, "ועל עפר עומדת", ונוצקות כך, גם ברובד לא-מודע של הקורא, למטבע אחד. ושלוש המילים הרצופות "עפר עומדת כחיה" הן, כל אחת לחוד עוד לפני שכולן ביחד, צומת של משמעויות ושל הדים ורמזים, צומת שהוא תמצית היצירה כמעט: ההתגברות, צימאון החיים, ידיעת קרבתו של המוות, ההתמודדות, הגבורה.

*

רַק כּוֹחַ תֵּן לָהּ, אָב רַחוּם, רַק כּוֹחַ.
לְמַעַן לֹא תִּפֹּל בְּטֶרֶם עֵת בְּלִי כּוֹחַ.

זו תחילת בית הסיום, ושוב, מייד אחרי צמד השורות שנגמרו כל אחת במילה "חיה", אלתרמן חוזר ומציג עוד מעין-חרוז מסוג זה, עוד אֶפּיפוֹרה. הכוח כאן הוא כוח עמידה, כוח עיקשות, שהשיר כבר הרבה לתאר. אני שב ומזכיר את מרכזיותה של המילה "כוח" ב'שמחת עניים', שמשמעותה רצון ונשמה ודבקות וכל מה שבנו שמנצח את המוות ויכול להישאר אחריו.

מכאן החזרה על "כוח" כאילו היה חרוז. מילים הבאות כך בשירה הקאנונית של אלתרמן, ובמיוחד ב'שמחת עניים' וב'שירי מכות מצרים', הן מילים שהמשורר מבקש להדגיש ולהציג כהרות משמעות.

גם "עת" היא מילת מפתח ביצירה, למן השורות הראשונות ממש "דפקה על הדלת שמחת עניים, כי חיכה לה האיש עד עת". העת שלו הייתה תקוות גאולתו שהתבררה אצלו כמותו. כאן העת יכולה להיות עת המוות הטבעי, אבל גם עת ההתנגשות, עת המלחמה של העיר על נפשה, שעומדת בפתח.

כאמור האפיפורה כאן באה ברציפות אחרי אפיפורה קודמת שקראנו בפעם הקודמת, ובכך מובלט הקשר של הבית הזה לקודמו. מכאן גם ה"רק" הפותח את הבית שלנו ובא גם הוא פעמיים. שהרי בבית הקודם נאמר מה היא לא ביקשה (ולא קיבלה): ניחומים, רחמים, ומוות. כל אלה הן דרכים לרכך את העימות שבפתח, להימלט ממנו אפילו. את אלה אין הרעיה רוצה; היא זקוקה להפך מהם, לכוח עמידה, להישאר עומדת ולוחמת עד עת.

*

בָּרוּךְ נוֹתֵן כּוֹחוֹ עַל אֶרֶץ וְדַרְדַּר
וְלָהּ וְלֶחָבוּק לָהּ בַּסּוּדָר.

אלו הן שורות הסיום של #על_ארץ_אבנים, ושל כל פרק ו ב'שמחת עניים'. הן  עשויות כסיום של ברכות ותפילות יהודיות, ובמיוחד ברכות תפילת העמידה: חתימה באמירת "ברוך" נוספת, המסכמת את הברכה, ועוברת לדבר אל/על האל מגוף נוכח לגוף נסתר. לפעמים לשון החתימה גם עוברת מבקשה על דבר מסוים להצגת האל כמי שכבר מקיים אותה. למשל "חוננו מאיתך חוכמה בינה ודעת... ברוך אתה ה' חונן הדעת".

כך גם כאן, לאחר הבקשה "רק כוח תן לה, אב רחום, רק כוח", חותם השיר בהודיה לאל שכבר עושה כך המגלמת גם תקווה שימשיך. וכסיכום לשיר שהקביל כל הזמן בין הרעיה לבין הארץ, ארץ-אבנים, החתימה הזאת מברכת את האל הנותן כוח גם לארץ, או על הארץ (כמו שראינו שוב ושוב, ה"על" דו משמעית) וגם לרעיה.

הארץ והרעיה מצוינות כל אחת לצד משהו/מישהו הצמוד אליה, צומח ממנה, וקטן ממנה. אלה הם הדרדר והבן-החבוק-בסודר, וזה גם החרוז החותם את השיר: דרדר-סודר, להבדיל מהחרוז בשתי הופעותיו הקודמות של הסודר, הדר (שאין)-סודר. העמדת הדרדר מול הסודר עם התינוק, פרי הארץ מול פרי האם, היא בעלת חשיבות סמלית רבה.

הארץ מצמיחה דרדר; כזאת היא ארץ-האבנים החרבה. היא מצמיחה דרדר כקללת האדם אחרי חטא עץ הדעת. כבר פגשנו את הדרדר בתחילת השיר: הרעיה הושבעה שתהיה "כדרדר ממרָה", כלומר עיקשת וקוצנית כלפי האויב. הרי לנו עוד ביטוי לזיהוי החלקי בין הארץ לרעיה.

ואילו הרעיה נושאת בסודרה את בנה, שהוא גם בנו של המת המתפלל כאן עליה. הבן ימשיך אותם לאחר מותה. חייו יינצלו בזכות עיקשות דרדרית של אימו, אבל להבדיל מן הדרדר הוא מסמל התחדשות ושגשוג. על תפקידו של הבן הזה יעידו שני סיומים חשובים בהמשך היצירה. בסיום 'נופלת העיר' (שמחת עניים ז, ג), השיר האחרון לפני שיר הסיום, שיר של חורבן, באות השורות "ורץ בא ויבשר [את החורבן] וכוחֵך כָּלה. / רק הבּן עוד חָבקת לישועה גדולה". ובשיר הסיום עצמו מסופר איך הצילה האם את הבן בעת החורבן, והחתימה, לפני השורות הקבועות "לא הכול הבלים, בתי, / לא הכול הבלים והבל", היא "ולעת, על אדמת בריתי, / בנך מִשכב לך יָמוד בחבל", כלומר יביאך לקבורה כשתמותי מזקנה.

מופלא לראות שגם בסיומים הללו נמצאת האדמה, הארץ. זאת שאצלנו היא ארץ אבנים מַצמיחת דרדר. ב'נופלת העיר' משביע המת את הארץ שלא תשכח את הישועה ולא תבגוד בה, אחרת היא תיעטף כלימה ותהיה "שדה בוכה" ו"אדמת המעל". ובשיר הסיום, כפי שראינו, הבן ימדוד לאימו חלקת קבר "על אדמת בריתי": הברית היא בין המת הזה לאשתו, וגם ביניהם לאדמה, לארץ, מקום התקיימותה של ברית זאת.

הנה כך מבלי משים גלשה פרשנותנו לשורות הסיום של 'על ארץ-אבנים' ושל פרק ו לכדי הקדמה לפרק הנותר, הבא אחריו.


 

איך זה בתוך האוטומט? איך זה להיות נזק אגבי, היקפי, חסר משמעות, של רצונות ההשתלטות והבעלות של המוח הקולקטיבי המוקף פחדים, מצוקות וחוסר תוחלת? אני נקראת בגופי להגן על דגל. Read more > The post רגל ראשונה בבלתי קיים appeared first on הזמן הזה.

קערות הסדר העתיקות שצילם תיאודור הרבורגר בשנות ה-20 של המאה העשרים הן אולי הדבר היחיד שנותר ממשפחות יהודיות רבות מאזור בוואריה שבגרמניה. הרבורגר שרד את השואה ועלה לארץ, ואיתו האוסף הנדיר שלו, שהוא עדות לחיי קהילות יהודי גרמניה שנבזזו ונרצחו בשואה, קערות סדר עתיקות שמחביאות מאחוריהן לא רק את סיפור החג לאורך הדורות אלא גם את הסיפור של המשפחות שעל שולחנן עמדו The post קערות הסדר האבודות: האוסף שחושף חיים שאינם appeared first on הספרנים.

קצבאות, שירותים, תמיכה ושילוב בחינוך ובתעסוקה - לילדים ולבוגרים עם אוטיזם זכויות רבות. היכנסו לקרוא The post זכויות חשובות לרגל יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם appeared first on הבלוג של כל זכות.

לקראת החגים, אני מקבל לא מעט אימיילים בנוסח "כדאי?" והתשובה שלי היא כמעט תמיד – "לא!" מדובר כמובן בשאלה הנצחית לגבי מקררי יין קטנים, בגודל של 12 – 24 בקבוקים. …

בשנה שעברה, בין אפריל 2023 ליוני 2024, עמוד האינסטגרם של הפונטימונים (ה״פונטיגרם״) הפך לזירה יצירתית שוקקת, שבה הציגו 39 טאלנטים את כישרונם במסגרת פרויקט ״פונטי־טאלנטים״. בכל שבוע השתלטו יוצרים ויוצרות חדשים על העמוד, שיתפו את תהליך היצירה שלהם, הציגו את מיטב העבודות שלהם, ולבסוף – חתמו את השתלטותם עם כרזת מחווה לפונט נבחר מקטלוג הפונטימונים. […]

שאלה: מדוע לשרת את הבורא זו חירות? תשובתי: הבורא זה הכוח הכללי של הטבע. ואם אנחנו כופים את עצמנו להיות תחת החוק הזה כדי לקיים אותו ולנהל אותו כמו שהוא, אז ודאי שאנחנו יוצאים מכל המגבלות, ומרגישים שאנחנו חיים בבחירה החופשית. שאלה: אנחנו משיגים את החירות רק על ידי שירות הבורא, אז בשביל מה קיימים ...

עשור חדש מתרגש ובא אלינו, ולא סתם עשור, אלא כנראה ההזוי והמושמץ ביותר של המאה העשרים (לפחות מהבחינה התרבותית. היו בהחלט עשורים אפלים יותר, אפשר לומר בוודאות). ובכל זאת, כשסיימתי את האייטיז בפרויקט זוכי האוסקר, טענתי שהם קיבלו מוניטין גרוע משהגיע להם, לפחות בתחום פרסי הקולנוע המיינסטרים. ככזה, מאוד מעניין לראות כיצד ישתקף הדבר דרך […]

שאלה: חופש הבחירה ישתנה בחברה העתידית לעומת היום? תשובתי: כתוצאה מהחינוך שלנו, בחברה העתידית כל אחד ירגיש שהוא נמצא בחברה חופשית, מפני שאת אותן הגבלות שהיו על כל אחד בחברה הוא יקבל כדברים נכונים ורצויים כדי להבטיח חופש החברה. שאלה: במאמר "הדור האחרון" בעל הסולם כותב, "ואין אומנם טעם בן חורין גמור אלא המשועבד להבורא ...

דמיינו שאתם בדרך לחופשה חלומית. הדרכונים מוכנים, המזוודות ארוזות, ואתם בדיוק מגיעים לשדה התעופה.אבל אז—כאוס.הטיסות מתבטלות, התורים בשדה התעופה עומדים. בכל שדות התעופה התורים הארוכים משתרכים, אנשים מתוסכלים ולא מצליחים לשלם על כרטיסים חדשים כי גם מערכות הבנקים קורסות.אתם הולכים לקנות כוס קפה כדי לקחת הפסקה. אבל גם בחנויות הקופות משותקות, וכל הלקוחות עומדים מבולבלים,המשך לקרוא "העולם נעצר: לקחים מהקריסה הגדולה"

נובחים בירוק פרק 609: עמית פרלה ומתן גילור בדיון על החלטת ביהמ"ש בהקשר של ב"ש-סכנין והכנה לקראת המשחק נגד ב"ש. לסיום עוד פרק בפינה "עולים עם הנוער" של נדב קוגלר. האזנה מהנה ובשורות טובות.

דיון בסקיי ניוז אוסטרליה עם הפרשנית האמריקנית Batya Ungar-Sargon על המסקנות מהראיונות שערכה לזלי סטאהל ב"60 דקות" עם שורדי השבי.

תלתן 2 – העצלן המחייך / אשכר ארבליך-בריפמן על מה הספר? תלתן ואמה טלי נוסעות לכנס עולמי בקוסטה ריקה, כחלק מעבודתה של טלי כווטרינרית. תלתן מנצלת את הביקור כדי להתוודע לחיות שבסביבה, כשהיא שמה לב לשלושה עצלנים שמתנהגים מוזר… תלתן וחבריה החדשים – אווה השוודית, שהגיעה עם שני האבות הווטרינרים שלה לכנס, וסֶבּי – שאביו […] הפוסט תלתן 2 – העצלן המחייך [אהבתי] הופיע לראשונה ב-מה חשבתי על....

מוזר שאחרי סדרה של משחקים בלי הפסד, דווקא משחק הפסד מאשש את התחושה שמתחילים לראות שינוי חיובי ביונייטד. ותחסכו את האליטיזם של ״לאן...

אהבה על הספקטרום, מיסטר שואו, מקרי הרצח בפוקס הולו: מגרש המשחקים של רוצח סדרתי, באנגר, פרק אחרון לעונה של אהבה חדשה. סיינט דניס מדיקל, S.W.A.T, רק רוצחים בגינה, איש משפחה, הטירון, מוקד 911, נקודת שוויון, דרדוויל: נולד מחדש, וויל טרנט, כללי המשחק, אבא אמריקאי, חדר מיון ברלין, המרדף, ארץ נהדרת. מה לראות היום בטלוויזיה (רביעי): […]