פרקים מתוך ספר חדש של ניר יניב

עדכונים ואת הזמן מעבירים.     אל הורפורד מוותר על אופציית שחקן של 30 מיליון לעונה הבאה, הוא והסלטיקס עובדים על חוזה ל-3 שנים בגובה נמוך יותר שיאפשר מעט גמישות לקבוצה.   במקביל קיירי אירווינג אמור היה להיפגש עם בכירי הסלטיקס, אך על פי הדיווח עושה להם "גוסטינג". (מסנן אותם)   ג'וני גבעוני מדווח שדריוס […]

"אז לאן ניסע הקיץ?", תהה האופנוען, "קרואטיה?"."אוף", התבאסתי, "מאז שאנחנו בהונגריה אנחנו תמיד חוזרים לאותם מקומות שיש להם גבול עם הונגריה. אני רוצה לנסוע גם למקומות אחרים"."לאן?" שאל האופנוען.מייד פצחתי בהשתפכות: "תמיד רציתי לנסוע לאירלנד. המרחבים הירוקים, המוזיקה, מדינה בלי נחשים, הבירות, וגם כל האירים שהיכרתי היו תמיד חברותיים ומצחיקים"."אה", אמר האופנוען. "זה באמת לא […]

מאה שנה מלאו לו, וההֶשׂג הוא לא פחות ממרעיש בהתחשב בזה שחייו היו תלויים לו מנגד מיומו הראשון. כבר ביום ההוא התחיל הדיון המעניין מאוד בשאלה מה צריכים להיות גבולות הפתיחוּת של עיתון רציני. ״יש גבול...

זו רק ההתחלה. היכנסו-נא, הדלת פתוחה לרווחה

במשרד עורכי הדין כץ מרגולוב והראל מסבירים מדוע חוש הריח של כחולי המדים הפך יותר מחודד מאז פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בן חיים The post סיפור קצר על חיפוש לא חוקי appeared first on Posta.

מכה נוספת איימה היום על אוהדי הכדורגל בפייסבוק, כשעמוד המעריצים הפופולארי של מועדון הכדורגל ברצלונה בישראל 'בארסה מאניה' נמחק הבוקר מפייסבוק. העמוד של קהילת 'בארסה מאניה' שהוקמה בשנת 2000, מונה למעלה מ-140 אלף עוקבים והוא נחשב לאחד מעמודי הספורט הבולטים בישראל וגם לעמוד ותיק, שפעיל בפייסבוק מאז ספטמבר 2009. ב-2017 פייסבוק הסירה את העמוד הישראלי […]

הפקולטה לאמנויות במכללת סמינר הקיבוצים | מאין DATA #אנושיות_בעידן_של_חדשנות_טכנולוגית | חניתה אילן / ״חייב להיות מלאך״ | קונצרטים בבית ראובן | בתיה שני / ״ככל שיותיר לנו החוט״ | ״המאמינים״, מפגש לילי הפוסט רב ערב 18.06.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

גוגל החליטה שלא לחכות למפעילות הסלולריות השונות ותתחיל להפעיל את שירות ה-Rich Communication Services (להלן RCS) באופן עצמאי. ה-RCS נועד להיות תקן ההודעות החדש והאוניברסלי שיחליף את טכנולוגיית ה-SMS (ר”ת short message service) המוכרת לנו כיום ממכשירי הסלולר. בעוד שרוב הטכנולוגיות במכשירי הסלולר כיום התקדמו עם השנים, דבר אחד נשאר זהה בכל מכשירי הסלולר, ה-SMS, שירות […]

במקביל לכל אחת מיחידות "כפית אלתרמן ביום" על השיר "ליל קיץ" העליתי כפית יומית אלטרנטיבית, הכופה על השיר פרשנות על פי נושא שנבחר מראש באופן שרירותי - ענייני הציונות הדתית. שימשו אותי כליו של הפרשן השרלטן המצוי, כגון בחירה של פסוקי מקרא עם אותן מילים המשרתים את הפירוש המתבקש, הוצאת דברים מידי פשוטם והקשרם, מדרשי אותיות מוכווני מטרה והיתלות בספקולציות. אחדים מן הקוראים הוסיפו תגובות באותה רוח, ויותר מכולם שלומי ליס, בעל הפירוש "אל נכון". לפניכם רצף הכפיות ותגובות נבחרות.



*

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.

הבוז לפרשנים כבולי הידיים, קצוצי הכנפיים, השמים את כל יהבם בנגלה, בפשט, ולא בדרוש וברמז ובסוד. הקלון לאותם אנשי חולין גדועי שורשים שאינם עומדים על עומק הבנתו המגזרית של נתן הנביא, אביו הסודי של דור הכיפות הסרוגות, אימו הדרושית של דור המגדלים המבובאים. כל עוד יוסיף אותו צור ארליך לפענח את השיר "ליל קיץ" בכליו הדלים, להיאחז בזיזי מצלול ובצעצועי חרוז, נעמוד אנו כנגדו ככרוכיה ונצווח את עומק-הפשט, את גובה-הדרש, את רוחב-הרמז ואת יסוד-הסוד.

ובכן. בשורת פתיחה פרדוקסלית זו מעמידנו המשורר, ובכך אכן צדק הפרשן הנלוז, על הפרדוקס הקיומי שבעומק ההוויה. אותו פרדוקס שיוכל להכיל רק המקף המחבר, זה המזווג דתי ללאומי, ציוני לדתי, תורה לדרך ארץ וסמוטריץ לרב פרץ. אל מרחבים אלה כרויות אוזניו של השר.

כלום יש לנו הסבר אחר למילה "דו" הפותחת את השורה ואת השיר? דו, כלומר שניים. הדיאלקטיקה, יסוד כיסא ה' בעולם. הקריאה דו נענית מיד: מי-יה. כלומר, מי לה' אליי.

אבל זו רק ההתחלה. שורתנו היא לאמיתו של דבר שיעור בתפילה, באמונה. דומייה, רמז ל"לך דומייה תהילה". במרחבים, ככתוב "ענני במרחב יה". שורקת, כתקיעות תשר"ק של השופר. זהו המרחב שבין אדם לאלוהיו. מרחב תפילה, תשובה וצדקה.

> נדב שבות: כמובן השניים שיוצאים מהאחד דו (נובע) מ- יה (טמיר ונעלם). העולם נברא בהבל פיו של המשורר הבורא, ורוח על פני תהום (ולילה כי טרם נברא האור).
>> צור ארליך: צדקת ממני! דומיה - דו מיה. זו אף זו מאת ה'. כמו שנאמר, "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב".

> קרן סל-ניסים: "דו", כלומר השניים הם מאדוני. כלומר האות בי"ת, (איתה מתחילה השורה השניה בשיר) כי אם נהיר וברור ש אל"ף הוא אחד, מענין לצפות שגם בהתפצלות שלו לזוג, לשני דברים, עדין נשאר האחד, המקור, שהוא בעצם מעבר למילים

*

 בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.

בנבואתו על עתיד המגזר, הנגמרת בשורת המחץ על המגדלים והכיפות שהשתלטו באחרונה על ראשיו, מזהירנו אלתרמן כבר בהתחלה שלא לאבד את הנוער. בכיכר החתולות, מכיכר ציון בואכה רחוב אגרון בירושלים, מאבד מיטב הנוער בלילות - והלוא בלילה עסקינן, ובליל קיץ בפרט - ובכן, מאבד הנוער את הראש באלכוהול, סמים ומרעין בישין נוספים.

האלימות אורבת. בעיניהן התמימות של החתולות, ובפרט בעיניהם של החתולים הזכרים, מחללי-התומה-בפוטנציה, בוהֵק הסכין. זוהרת הסכנה.

אלתרמן רומז כאן, בחושיו העתידניים גם לספרו הידוע של דויד גרוסמן על כיכר החתולות ועל צרת הנוער האבוד, "מישהו לרוץ איתו". זאת, באופן מתוחכם במיוחד: הוא שולח אותנו ל"שתהיי לי הסכין", ספר ירושלמי אחר של אותו גרוסמן. אכן, נתן הנביא בשליחות בחצרו של דוד, דוד אדום-השיער, דוד הירושלמי, המלך גרוסמן.

> יהושבע סמט-שינברג: זו אכן טעות נפוצה וכך מקובל לפרש.
אלא שעין החתולים, כפי שיודע כל מתנחל מנוער, הוא המעין הממוקם בין גבעת אש קודש לגבעת עדי לעד, ליד עין שילה. עין חתולים נקרא כך על שום הגבעה הסמוכה ממזרח, עלי עין, המאוכלסת בקראוון של רווק חמוש סכין ושלושה חתולים.

> נדב שבות: לטעמי אי אפשר שלא לעסוק בדימוי הכפול של החתול לומדים צניעות מהחתול וחתולה כסימול למיניות רושפת. חתול מצד אחד כחיית הבית וכחיית מלחמה. האין זה התווך בו נמצא הנוער של ימינו?

> רפאל ביטון: בירושלים כידוע אין חתולים ממין זכר. מכאן ברור שהעיר בשירנו היא תל אביב ת"ו.

*

 לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.

הסביר יפה הבוקר המתחרה המגושם שלי, בעל "כפית אלתרמן ביום", ש"כמה לילה" רואה את הלילה כיחיד וכרבים גם יחד. אחדות שהיא גדולה ואחדותית כל כך, שאנו כמו סופרים אותה. הסביר ולא ידע מה הסביר - וזאת, לגודל הכלימה, דווקא בבוקר ל"ג בעומר, בעיצומה הסמלי של ספירת העומר, אחר ליל הוד שבהוד. הוד שבהוד - לילה כמה לילה.

ספירתו של הלילה האחד מהי? הווה אומר, ספירת העומר. אנו סופרים את האחדות. חטיבה אחת היא, מפסח עד שבועות, וכדי לעמוד על אחדותה, על המהלך האחד שלה, אנו סופרים אותה לילה אחר לילה. ודוק: התורה דיברה בלשון יום: "מיום הביאכם את עומר התנופה... תספרו חמישים יום". אך חכמינו העמידו את הספירה על הלילה, ומי שלא ספר בלילה עליו לספור ביום בלא ברכה. אלתרמן מעמידנו על כך ברמיזא. את מה סופרים וסופרים והוא אחד? את הלילה!

הממד הנוסף של ספירת העומר מתגלה בזכות מחציתה השנייה של השורה. "בשמיים שקט". אנו מבינים לפתע מהו הלילה הזה, כלומר מהו גם: ליל הגלות. לילה של הסתר פנים: בשמיים שקט. כמה, כמה תארך הגלות? לא פעם ולא פעמיים המשיל אלתרמן את הגלות ללילה, כגון בשורה בשירו על הילד אברם "לך לך, דרך ליל מאכלת ודם, אל הארץ אשר אראך".

ימי הספירה, בפרט ימי הספירה עד ל"ג בעומר, החליפו בגלות את בגדי השבת שלהם, את בגדי השמחה, ואם תרצו גם את בגדי העבודה של הקציר, בבגדי אבלות. מותם של תלמידי רבי עקיבא, ולימים הפורענויות שחזרו והתרגשו על היהודים בימי אייר-סיוון, גרמו להפיכת ימי ספירת העומר לימי אבלות חמורי סבר וחמורי דינים. כמה לילה, שואל אלתרמן. כמה גלות עוד נספור.

התשובה תימצא כבר בשורה הבאה. משהו חדש מתחיל. משהו נולד מתוך הליל. "לי נולד מתוך הליל ישראל, ישראל", תכתוב נעמי שמר, תלמידתו של אלתרמן. חכו מעט. כעת-מחר תראו.

> שלומי ליס: אל נכון, תוספת האות 'הא' למילה הגרעינית 'ליל' עניינה לרמז על האל המסתתר בתוך חשכת הגלות, בבחינת 'כי אשב בחושך, ה' אור לי '

> בעז דרומי: כנגד 4 לילות דיבר אלתרמן. לילה כמה ולילה. לילה ראשון זהו לילו של אברהם בברית בין הבתרים. היך מה דאת אמר והנה עלטה כמה הרי שנים כנגד ליל מצרים הנחצה. כמה כנגד ויחלק עליהם לילה. כמה כנגד ארבעים יום וארבעים לילה. כמה חושך כפול ומכופל של גלות מצרים וגאולה אחרונה. ואית דאמרי זהו לילו של דוד המלך. ולא כשיטת רבי נתן. ולילה אחרון. נמחק המקור

*

 כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

כך היא גאולתן של ישראל. בתחילה קמעה קמעה. בחיתולים. איילת שחר צעירה שבוקע אורה. אחרי חשכת הגלות, אחרי "לילה, כמה לילה" ושקט הסתר-הפנים שבשמיים, הנה לנו עוללי התקווה, כוכבי הגאולה.

זהו עם ישראל השב אל ארצו. אלו הם פעמי תקומת ישראל, עשר שנים לפני הקמת המדינה. "שעִם חג ראשיתה / בשנית היא נולדת", יכתוב אלתרמן על האומה ערב פסח תש"ח, על הסף. זהו "כוכב הגאולה" כביטויו של הפילוסוף פרנץ רוזנצווייג, כשם ספרו הידוע. זהו המגן-דוד המפציע. המונף בדגל האומה הנולדת מחדש. כוכב בחיתולים.

אך זוהי גם הילודה. הבטחת הזרע לאברהם אבינו, ככוכבי השמיים לרוב ולאין מספר. העוללים הם תקוותנו. הם כוכבינו שבחיתולים. אלתרמן משבח את המולידים, את מקימי עתידנו. ואת המולידים הרבה, על אחת כמה וכמה. דרך כוכב מיעקב, כדברי בלעם. וקם שבט מישראל.

> שלומי ליס: וכן הוא אומר 'מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא', אמור מעתה: נמשל הרך הנולד לכוכב

> יהונדב פרלמן: וכמובן חלק ג' בשירי מכות מצרים.

*

 זְמַן רָחָב, רָחָב.

הִרחיב הבוקר מתחָרִי בעל הכפיות בפילוסופיה של הממדים, הזמן והרוחב; ואכן, מקצת הצדק עמו. שכן רוחב הזמן נוגע גם לעניינן הסמוי והאמיתי של השורות הללו, הלוא הוא גאולת ישראל לאחר ליל-הגלות. כוכבי-הגאולה, כבר ראינו, בחיתולים; והמילים שיבואו מיד, "הלב צלצל אלפיים", מדברות בעד עצמן: התקווה בת שנות אלפיים.

אך כמנהגו המצער דבק בעל הכפיות במשמעותה הגלויה של המילה ולא במשמעותה האמיתית. כלל גדול הוא בפרשנות שירה: כדי להבין מילה חפש את מופעיה האזוטריים ביותר במקרא ובמקורות חז"ל, ובכלל זה גם מילים בנות-דוד שלה השותפות לה בשורש או בשורש-הנשמה, אתר את משמעויותיה הנדירות והלא-שייכות-לעניין (לכאורה!) - ומצאת את פירושה בשיר!

ובכן, רחב. מה זה רחב? הרחיבו דעתכם, הרחיבו פיכם ואמלאהו, פתחו תנ"ך ותגלו שהשאלה האמיתית היא לא מה זה רחב אלא מי זו רחב. והתשובה ידועה וגרה ביריחו.

אנו עומדים בשיר בעת של ניצני גאולה, איילת השחר שבוקע אורה בחיתוליו; אנו עומדים בפתחה של ארץ ישראל, כבימי יהושע. זה זמן רחב: זמנה של רחב! המשורר ממש צועק, וערלי אוזן אנו אם לא נשמע: זה זמן רחב! ושוב, למי שלא הבין, רחב! נכנסים לארץ! כובשים ומתנחלים! וקודם כול - מרגלים!

רמז מובהק לכך נמצא שני דפים אחורה, בשיר "עד הלילה". "כי מָתַי עוד נצא לרַגֵּל את הרחוב", נאמר שם. הנה רחב, במסווה שקוף של תוספת ו (רחוב), שאנו צריכים לשלוח אליה מרגלים!

> אסף אלרום: תנ"ך?? תנ"ך זה רק הרובד הראשון! הרי ברור שכשאלתרמן כתב את השורה הזו הוא לא סתם הכפיל את המילה רחב, שהרי נאמר (מגילה ט"ו): "תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה (ואביגיל רחב) ואסתר ולמאן דאמר אסתר ירקרוקת היתה מפיק אסתר ומעייל ושתי תנו רבנן רחב בשמה זינתה יעל בקולה אביגיל בזכירתה מיכל בת שאול בראייתה אמר רבי יצחק כל האומר רחב רחב מיד ניקרי א"ל רב נחמן אנא אמינא רחב רחב ולא איכפת לי אמר ליה כי קאמינא ביודעה ובמכירה" אל תקרי נחמן אלא נתן, ומיהו רבי יצחק בשירתו של אלתרמן אם לא אביו? ודוק וד"ל

< שלומי ליס: ויפה כיוון בעל 'התקוה' לתקוות חוט השני.

*

 הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.

אלפיים שנות גלות - והלב מצלצל: סוף. גאולה. פגישה. הלב משתולל, הלב מתפעם: הגיע זמן הגאולה. אחרי הכמה-לילה והשקט בשמיים, אחרי היוולד הכוכבים בהמוניהם כמו בהבטחה לאברהם, אחרי השיבה לארץ כבימי יהושע ורחב-רחב, זה הזמן. חלקו הגאולי של השיר מגיע לשיאו.

הלב צלצל אלפיים הוא גם נוטריקון בדילוגים של בצלאל: האומנות (שאלתרמן עצמו נציגה) חוברת, כמו אצל בצלאל בן אורי, אל בניית המקדש! ואם לא די בכך, אלפַּים בהיפוך אותיות מי-פלא, ומי הפלא הם הטל שהוא המילה הבאה בשיר, ונדבר עליה מחר. עת פלאות!

> שלומי ליס: אל נכון, המשורר רומז לכתוב 'כל פרי אדמתך יירש הצלצל' וכולו אומר שירה על שסרה קללת הגלות.

*

 טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.

טוב, אם לא האמנתם למדורנו הזה האלטרנטיבי כי השיר 'ליל קיץ' עניינו העמוק הוא הציונות הדתית, הנה הגענו, בפלאי ההשגחה, לשורה הזאת דווקא בבוקר הזה שבוכה בו המגזר הנ"ל על הטל, וד"ל.

אך זהו כמובן רק קצף על פני המים. שורתנו היא בעיקרה המשך למהלך הגאולי, על פי התפיסה הציונית-דתית, שאנו עוקבים אחר התגלותו בשורות השיר עוד מן השורה השלישית.

הלב צלצל אלפַּיִם, קראנו אתמול, וה"אלפים", אלפיים שנות הגלות, מתהפכות ל"מי-פלא", שהם הטל. וכך מדמיע הלב את העין, והריסים מצטעפים עד חסימת הראייה, כפי שכתב המשורר עצמו בספר זה עצמו בשיר 'יום פתאומי': "לִבֵּנו דומע כמו חפרפרת. הוא עיוור, הוא עיוור באור!".

מהו אם כן העיוורון הזמני התוקף אותנו מרוב התפעמות הלב? כמובן, אלו הם העיכובים למיניהם. המלחמות, הנסיגות, הקורבנות, שהריהם כארבעים המלקות, שבפועל הן כידוע ל"ט, כמניין ט"ל. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם חילוניותה הזמנית של הציונות, ובראשה צרת השבת והעבירה על ט"ל אבות המלאכה. זה יעבור, אומר המשורר. זה רק בכי התרגשות, בלבול זמני.

> שלומי ליס: אל נכון, ברקע הדברים עומד הפסוק "שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי (אל תקרי רסיסי אלא ריסי) לילה".

> אסף אלרום: סליחה, כן, אבל פגישה מצעיפה יש רק אחת- הפגישה הרומנטית הראשונה בתנך בה יצחק ורבקה נפגשים ומיד ״וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס״ רמז לכיסוי ראש מלא מלא ומלופף מלופף.

*

 בְּמַגְלֵב זָהָב פָּנָס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

עלינו לארץ, הקמנו מדינה, התגברנו על מחלות הילדות, ראשנו נמלא טל, איילת השחר בקע אורה - זהו חברים, עכשיו לעבודה. צריך לקום בבוקר, לאור הנץ החמה הזוהב. לעטות טלית, פסים שחורים לרוחב הבד. להניח תפילין של יד, פסים שחורים לרוחב היד. להניח תפילין של ראש כפנס על המצח. ליפול אפיים, ראש על יד, בתפילת התחנון.

וגם: נבואת זעם מוסרית. שבט מוסר. מגלב מוסר. הפריבילגים הלבנים האשכנזים דופקים את השחורים. מקפחים. לוקחים לעבדים. דורכים עליהם כמו רצפה. ובמגזר הדתי לאומי פי אלף; יוכיחו מנהיגי המפד"ל לדורותיה אבנר חי שאקי מליטא, יצחק לוי מרוסיה הלבנה, ורפי פרץ מפולין הלבנבנה. רב לכם, זועק המשורר. נפול תיפול גם אתה גם העם. אפיים.

> שלומי ליס: אל נכון, בתוך כך מדגיש המשורר את רציפות גאולתם של ישראל, ממצרים ועד הנה - 'לרחב ('לארך' קרי) הרציף'.

*

 רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.

לא נותר לי, אחרי ניתוחו הצלילי של בעל דבבי בעל #כפית_אלתרמן_ביום, אלא לעשות את הצעד הבא. שהרי דבריו הם ממש מקפצה אל הפרשנות ההכרחית שלי, המגזריסטית הצרופה.

ארליך הראה איך "עמומה" הוא גשר דו כיווני בין "שטה" ל"רוגשת". "עמומה" נשמע זהה בשני הכיוונים, ישר והפוך, וכך מחבר בין גושי הצליל הדומים אך הסותרים במשמעותם "רוח-קיץ-שטה" ו"רוגשת". עד כאן תורף דבריו.

והנה, גם בעם ישראל יש שטים ורגועים ויש רוגשים, ויש העמומים שהם הגשר ביניהם. המקף. כידוע, כמאמר ד"ר בורג, העיקר הוא לא הדתי ולא הלאומי אלא המקף שביניהם. מסורת הדורות הדתית שטה, הרגש הלאומי רוגש. תחי אפוא העמימות.

וכידוע עוד, תפקידה הוותיק של הציונות הדתית הוא לגשר בין הקצוות. וכמאמר סבתי ז"ל על כך, גשר הוא מה שדורכים עליו, אבל נעזוב את זה.

שורתנו היא טענה בזכות העמימות. זו שתכיל, דו כיוונית, ישרה והפוכה, את הרוגע ואת הריגשה.

> שלומי ליס: אל נכון, לנגד עיני המשורר עמד הכתוב 'והרשעים כים נגרש', לאמור: אכן יש וגאולתם של ישראל מתעמעמת בעיני הבשר, ספינת הגאולה שטה לאט מדי ואף נסחפת אחר רוחות הזמן לכיוונים זרים, אך מובטח להם לישראל שתגיע לנמל הבית

*

 עַל כִּתְפֵי גַּנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.

אחרי החיתולים הגיע גיל הגן. גדלנו! והילדים כבר יודעים לדבר: ועוד איך! השפתיים נשפכות. הבניין הלאומי נבנה על כתפי הגנים, על ילדינו הגדלים, שהם כפי שהוכחנו גאולתנו הצומחת.

השפתיים הנשפכות הן, כאמור בשיר, שפתיה של הרוח. ארליך שטיא השכיל להזכיר פה את נבואת יואל, "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ", ולא שמעו אוזניו את אשר פיו מדבר: בניכם ובנותיכם! בחוריכם! מה זה אם לא ילדי הגן? מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

הבניין הלאומי, אומר לנו המשורר, חזקה עליו שיוביל להתחדשות הנבואה. ותחילתה, בבניין התורה. ותחילתו של זה, בחינוך הנוער. ותחילתו - בגנים. רוח ה' נשפכת על הגנים, גני הילדים, תחילתה של ההתחדשות הרוחנית. קמעה קמעה! מן הרוח העמומה, המקפית, תצמח הרוח הגדולה. תישפך הרוח על כל בשר. ומכאן ועד "יבוא כל בשר להשתחוות לפניי" כבר קצרה הדרך.

> יוסף תירוש: וניבא המשורר ולא ידע מה ניבא! השפתיים הן משל לנבואה, כנאמר ''כחוט השני שפתותיך", ופירש בעל המצודות 'והנמשל הוא על הנביאים שהיו מתנבאים... ודבריהם מקויימים כצבע אדום'.

> שלומי ליס: אל נכון, מייקר המשורר את תפילתם של תשב"ר, בבחינת 'אשפוך לפניו שיחי'. אפשר אף ועל כתפי הילדים הרכים נשפכת הטלית, המבשרת את גאולתם של ישראל מארבע כנפות הארץ.

*

 רֹעַ יְרַקְרַק

לדעתנו, כמובן, זה לא שיר על עיר אלא פרדס רמזים על גאולת ישראל בזמננו ועל הציונות הדתית. אבל ככל שיש פה בכל זאת עיר, זו כמובן ירושלים, שזמנה רחב-רחב ותימרות אבן לה, מגדלים ואף כיפות, מגדלים שבנה עוזיהו ויחזקם. ירושלים שאנו חוגגים לה היום - ובדרך נס הגיע אליה היום גם בעל כפיות אלתרמן היומיות, וכהרגלו החמיץ את השעה ושקע בניתוחיו הצורניים.

גם כיפות בה, בירושלים, ככתוב באחרית שירנו "המגדלים והכיפות", ובולטת בן כיפת הזהב, אותו צבע המוזכר בשיר לרוב. הירקרק במקרא הוא כנראה זהב, כמבואר בכפית הרשמית הנ"ל.

והנה, כיפת הסלע המוזהבת היא מקרה מובהק של זהב שאפשר לקרוא לו ירקרק, כי ירקרק בלשון ימינו הוא הירוק, צבע האסלאם. מזדרז אפוא אלתרמן ומודיענו: הירקרק הזה רע.

*

 תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.

כזכור לכם מן השורות הקודמות על פי פירושנו, עם התקדמות הגאולה נשפכת רוח הנבואה על ישראל, ושפתיהם של ילדי הגנים דובבות דברי תורה. ריצודו של הרוע הירקרק שהפריענו לרגע לא עוצר את התהליך. אדרבה, הוא מזכירנו את הר הבית, ודרכו את פעמי המשיח. אנו מתקרבים לשיא: לימוד "אורות" של הרב קוק, התפשטות ידיעתו, תסיסת לימודו והפנמתו - ואיתן כמובן התגשמות חזונו הגאולי של הרב קוק.

התסיסה הרוחנית מעוררת כמובן חשדות והתנגדויות. על כן אורות וחשד. אך שימו לב לבחירה בצורה המלעילית המלאכותית חֶשֶד: היא מזכירה, לאותם יחידי סגולה שזה עולם ההקשרים שלהם, את דמיונה של המילה חשד למילה קודש. "אורות הקודש" של הראי"ה קוק - הגדול והנעלה שבקובצי האורות שלו - הם התוססים. הם מרווים לא כל צמא, אלא את המנוסה שאינו ירא לגשת אל התוסס ואל הנחשד.

השינוי מ"קודש" ל"חשד", אותו משחק של ח תמורת ק המצטרפות לדש, מסווה את עניין אורות-הקודש ומותיר את האבחנה בו למעטים, אך ראו זה פלא: הוא מזכירנו גם את סיסמתו של הראי"ה העומדת ביסוד התקומה הנכונה, "הישן יתחדש והחדש יתקדש".

> שלומי ליס: אגב אורחא המשורר מעמידנו, אל נכון, על יחסו לרואה האורות הכהן הגדול מאחיו. שהרי המילה חשד מעלה על דעת כל קורא את דברי המשנה במסכת יומא אודות כה"ג: 'הן פורשים ובוכין והוא פורש ובוכה' - על שחשדוהו. כפלא הוא שהמשורר - הנביא חוזה כאן את הרנסנס החרדי ביחסו למרן הרב.

*

 רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחוֹר.

על המילים הקודמות, "תסיסת אורות וחשד", האירנו אתמול ר' שלומי ליס: "אגב אורחא המשורר מעמידנו, אל נכון, על יחסו לרואה האורות הכהן הגדול מאחיו. שהרי המילה חשד מעלה על דעת כל קורא את דברי המשנה במסכת יומא אודות כה"ג: 'הן פורשים ובוכין והוא פורש ובוכה' - על שחשדוהו. כפלא הוא שהמשורר-הנביא חוזה כאן את הרנסנס החרדי ביחסו למרן הרב".

ניבא וידע מה ניבא. שהרי הנה לנו מטמוניו של מרן הרב רותחים בקצף השחור. רנסנס, או דנין-ברותחין? תסיסה, או ביזיון-וקצף? שמא משהו חדש מבעבע במגזר החרדי, עם התבססותה של גאולת ישראל? מבחינה זו, אולי אנו מפענחים שורה זו ב'ליל קיץ' מוקדם מדי. העתיד ילמדנו את פשר נבואת המשורר, לכשתתגשם. הרי זו דרך פרשנותנו העקבית ל'ליל קיץ' בפינה זו: בדיעבד, כחכמים בלילה.

> שלומי ליס: כל אימת שאני מבקש להתחזק מעט באמונה אני שב לכתביו הגאוליים של אלטרמן ושואב מים בששון ממעייני הישועה הזרוחה.
אם יהיו חטאיכם כלילה כקצף ילבינו, מבטיח לנו הצופה למרחוק.
קצף הגלות נהפך לרחמים גדולים. הִנְנִ֤י מְקַבְּצָם֙ מִכׇּל־הָ֣אֲרָצֹ֔ות אֲשֶׁ֨ר הִדַּחְתִּ֥ים שָׁ֛ם בְּאַפִּ֥י וּבַחֲמָתִ֖י וּבְקֶ֣צֶף גָּדֹ֑ול וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ אֶל־הַמָּקֹ֣ום הַזֶּ֔ה וְהֹשַׁבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח

*

 וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ,

תהליך ההבשלה הגאולית שתיארנו לאורך השיר מתקרב לשיאו הרוחני. הרחק לגובה. הטרמה אלתרמנית לשירו של אצ"ג על מה שמעל ומה שמעליו עד אל נקודת הכוסף.

אך בעיקר, ביטוי זה הפותח את בית הסיום של השיר מכין אותנו אל סופו של הבית ושל השיר, "המגדלים והכיפות", שהוא שורש נשמתו של שירנו ועילת העילות לפינתנו "כיפת אלתרמן ביום". אנו נושאים מבטנו אל הראש, ואל מה שמעל לו, רוח א-לוה ממעל הננסכת על ראשו של האדם המאמין והממוגזר, כיפה לגברים ולאחרונה, עוד הרחק לגובה, מגדל לנשים.

עוד נדבר במגדל כשנגיע לסיום. זהו מגדל עוז, עמוד תווך, מגדל וראשו בשמיים - הרחק לגובה! אך הגיוני הוא שהמגדלים צצו רק בשלב כה מתקדם במהפכה התורנית הלאומית והתורנית הנשית.

> שלומי ליס:  ויפה כתב המשורר יוסף גמזו בשירו המגזרי 'אהובתי על מגדליך הגבוהים פרושה אדרת השקיעה סמוקת שוליים'.

*

 בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,

אנחנו בשלב הרוחני המובהק של השיר ושל הגאולה. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ. לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח', יא). נהימה לשון נהמא, לֶחֶם בארמית. אלתרמן הופך אף הוא את הסדר, כמו עמוס: לא רעב ללחם אלא לחם מורעב! בכך הוא שולח אותנו אל הפסוק הזה, המדובב את הרעב הנבואי של אחרית הימים: היש לכם רמז מגולה מזה?

> שלומי ליס: אל נכון, המשורר מבטא גם את עמדתו הגאולית האקטיבית. תחת גאולת ענני שמיא שהיא בבחינת 'נהמא דכיסופא', קורא המשורר הציוני דתי לפעול עם אל.

*

 עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,

ברור שירושלים, כן? ולא הרוע הירקרק של כיפת הזהב, אלא המקדש המצופה, שאנו מצפים לו בכיליון עיניים. אל תקרי עיניה אלא עיני ה', לאמור: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, יב); וגם, בשיבת ציון, "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל; שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד', י).

> שלומי ליס: כמובן ברורה ההנגדה בין יופי העיניים - ראי הנשמה - ל"עצי שיטים מצופים זהב" - מכלול התרבות הריקנית, עלמא דשתוטא, עצי סרק גדועים שברק יופיים החיצוני עתיד להתקלף.

> בעז דרומי: ככה זה כששירה אלוהית הופכת לדת. פעם היינו רואים כל בוקר כפית זהב אלתרמנית וניתוח מבריק מבית המשורר צור, ואילו כיום מכרנו צורנו בכיפת זהב מרצדת האומרת מי צור זולתי, ואין כאלתרמנו, וצהלה הפכה הלצה והלצה ללצון אויה כי אבדנו כצאן לא יהי השיר לרצון

*

 מִתְאַדָּה בְּזַעַם,

החֶרֶג אל הקודש, הכֹּסֶף אל האינסוף, מגיע למיצויו בעלייתה של ירושלים של מטה אל ירושלים של מעלה. "בזעם" מרמז לחורבנות ירושלים, ומנחמנו: גם בזעם ה', בחורבנה של עיר של מטה, העיר התאדתה והתעלתה. מתאדה נוטריקון "אלי אתה ואודך" - ואכן, המשך הפסוק, "אלוהיי ארוממך". רוממות רוח גם מתוך זעמו של שבט האל, ודאי מתוך זעם הנבואה. התאדות-בזעם היא גם רמז לאליהו הנביא, הקנאי, שעלה השמיימה.

*

 בְּתִימְרוֹת הָאֶבֶן
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.

הגענו לסוף, הגענו לעוגן! שיא נבואת הגאולה של אלתרמן מגיע בירושלים הבנויה שבה מהלכים חובשי הכיפה וחובשות הבובו!

איך ידע המשורר בשנות ה-צ' של המאה העברית הקודמת כי עתידות נשותינו, אימהות דור הכוכבים-בחיתולים הבא, להצמיח לראשיהן מגדלי בד מגולגל, עיתים מצופים זוהב, עיתים בטוב ירקרק, כרבולות פאר המעלות את קצפם השחור של מלעיגים עלובים!

זכינו לחיות בימים שבהם נתגלתה נבואת המשורר, שהלוא רק בזכות "המגדלים והכיפות" החותמים את השיר, שמשמעותם קרמה בד וגידים אך זה לאחרונה, הוסר הלוט מעל משמעותו הסמויה של השיר כולו, והבנו בדיעבד שכל עניינו אינו כפית אלא כיפה, כפי שהראיתי לכם בשבועות האחרונים יום יום ושורה שורה. ואגב כך הדגמתי לכם איך מפרשים שיר בעומק.

כי כידוע משיצא השיר מן המשורר אל רשות הרבים רשאי כל קורא לעשות בו כבשלו, לכפות עליו פירוש על פי גחמה שרירותית, לתלות את כל הקונקורדנציה לתנ"ך וכל האפשרויות במילון בכל מילה בו, להשליך עליו את מאוויי ליבו, לקשר כל מה שבא לו לכל מה שבא לו ולהיות משוכנע לגמרי שזו משמעות העומק - והרי ההוכחה לפניכם, חקוקה בתימרות אבן, מצטרפת לאי-אילו מאמרים קיימים שלהבדיל ממנה תפסו את עצמם ברצינות גמורה.

> שלומי ליס: אשריך שזכית לברר מקחו של משורר הגאולה ע"י הפשטות המתחדשות כל יום. אמנם כן הלב דואב בראותו כיצד הפחד מן האל"ק (אינקוויזיציה ליברלית קדושה), שאת נחת מקלדתה הראינו לדעת זה לא מכבר, מכריח אותך להתכחש לכתיבתו הגאולית הציונית דתית של ר' נתן אלטערמאנן. אנו ציפיה לבאות, לעוד מן האור הגנוז בכתבי רנ"א, תן לנתן החכם ויחכם עוד, כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטֹּ֣וב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חׇכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה, בביאת גוא"צ בב"א.

פייסבוק חברה לעשרות חברות ענק והציגה לראשונה את ליברה, המטבע הקריפטוגרפי השאפתני שלה שאמור לאפשר לכם להעביר, לקבל ולשלם על כמעט כל מה שתרצו באותה קלות שאתם שולחים הודעה בוואטסאפ

מכל הכשלונות המפוארים שהוביל הנשיא האמריקני במזה"ת, שיתוף הפעולה עם האסלאמיסטים במצרים היה המטריד והמסוכן ביותר The post האשליה שהתנפצה: אובמה, מורסי ועליית האחים המוסלמים במצרים appeared first on מידה.

קריאתנו בשירו של נתן אלתרמן 'ליל קיץ', במסגרת מבצע "כפית אלתרמן ביום" בפייסבוק, ליוותה את השבועות החמים שהתרגשו עלינו בשלהי אביב תשע"ט, 2019, ואת הכניסה אל הקיץ. כרגיל, כתבתי מדי בוקר דברי עיון בקטע קצרצר מן השיר, על פי סדרו. רצף "כפיות" אלו, על השיר כולו, לפניכם. נלוות אליו מקצת תגובות הקוראים, בגופן שונה.


דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.

שורה זו נשחקה מזמן, שכן היא הדוגמה הנשלפת תמיד לאוקסימורון אצל אלתרמן ובכלל. דומייה, תלמידים יקרים, לא שורקת. שקט הוא היפוכו של קול בכלל, ושל קול צורם ממלא-מרחבים בפרט. אבל הנה, בהיגיון השיר, אפשר לומר שהשקט חזק כל כך עד שהריהו כרעש אדיר. כיוון שנשחקה, היא לא עלתה מעולם ב-#כפית_אלתרמן_ביום. אבל עכשיו אנו מגיעים בקריאתנו המסודרת לשיר #ליל_קיץ שמתחיל בה.

הדומייה השורקת אינה יחידה ב"כוכבים בחוץ". יש ביטויים שהם ליד, פחות פרדוקסליים, כגון "אגרוף רעם ניתך. דומייה חזקה" ('האם השלישית'). ויש מקבילים, "רק רגע של דממה צורמת" ('רועת האווזים'). ויש גם תיאור ממש זהה: "הדממה שהשׂגַבתְּ, שחשפת עד סוֹפה, בשריקה את שמייך פולחת" ('תמוז').

המרחבים, מסתבר מהמשך השיר, הם בעיקר השמיים: "בשמיים שקט". הם גם הזמן: "זמן רחב, רחב". הזמן, כלומר המצב, ההוויה. ולמעשה, ההרגשה הסובייקטיבית. כלומר, התפיסה של החוץ; בפנים דווקא "הלב צלצל אלפיים". ואשר לעיר של מטה, דומֶה שלא דומייה אך גם לא שריקה מאפיינות אותה, אלא תסיסה עמומה וריגוש כבוש, כפי שעוד נראה.

או שמא גם העיר? נציץ רגע קדימה. בעיר תהיה לנו גם "רוח קיץ שטה. עמומה. רוגשת". אפשר לכאורה לומר שזו הדומייה ה"שורקת". הרוח שורקת, אם גם בלי קול. מצד שני, נאמר במפורש "בשמיים שקט". לא מתאים לרוח כזאת. נצטרך אפוא להבחין בין מרחבי השמיים הרחוקים, שהם שקטים (אבל שורקים!), לבין האוויר המיידי של העיר, שהוא רוגש (אבל שט עמום!). אך כפי שממחישים הסוגריים שנאלצתי לשבץ פה, גם אבחנה כזו אינה פשוטה.

במקום זאת, מוטב לראות את השיר כולו כאוקסימורון מתמשך, חוויה רצופה של חציית גבולות ושל מזיגת דבר בהיפוכו, המחשה למכלול השלם והחד-פעמי הנוצר בידי תחושות סותרות. השורה שלנו, באוקסימורון הבוטה שלה, היא מעין תמרור המודיע על אופי השיר ומהותו.

> איילת וייס זקסטיין: האוקסימורון הזה מופיע עוד אצל אליהו: קול דממה דקה. אם דממה, מהיכן הקול?

*

בֹּהַק הַסַּכִּין בְּעֵין הַחֲתוּלִים.

עיני החתולים מחזירות אור ובולטות בחשכת הלילה. האישונים הצרים שלהם צורתם כלהבי סכינים. מעניין: הבוהק הוא לא של ה"סכינים" הללו, אלא של הקשתית העגולה שסביבם. אך היות שסכינים-ממש, לא סכינים-בעין, עשויים מתכת לטושה ולכן בוהקים, הבוהק שסביב האישונים עובר כאן אליהם.

כמובן, תחבולה זו להבהיק סכין בעיני החתולים משרתת את הצד הריגושי של השורה, שהוא עיקר עניינה: האימה, האיום. הסכנות שהלילה טומן בחוץ. סכנת הסכין. החתולים החביבים בדרך כלל הם גם בני משפחתם של הנמרים, וכאשר עיניהם נדמות לנו כסכינים בוהקות, ומסביב דומייה שורקת, אנו חשים את החתולים כנמרי-עיר.

ואכן, הנמרים הרבו להופיע בשירים קודמים בפרק. "שקיעת נמרים" בפתיחת 'סתיו עתיק', ובייחוד בשירים שאך זה קראנו: "קפיצת נמר" ב'חיוך ראשון', ו"הרחוב החומק בין צלליו כנמר בקנה גומא", ממש עיר-כנמר, ב'עד הלילה'.

יושם לב: אומנם בין 'עד הלילה' לבין 'ליל קיץ' נמצאים שני שירים, ואומנם הלילה ב'עד הלילה' הוא סתווי, ועדיין יש כאן יש כאן מהלך לילי רציף. 'עד הלילה' נגמר בלילה היורד עם לפיד למולנו, 'חיוך ראשון' מתרחש בלילה וזה מובלט בו, "עוד אבוא אל סיפך" קורה "לעת ליל". אז הנה עתה, בעומק הלילה, באותה עיר, אולי, הרחוב שחמק כנמר שולח בנו עיני-סכין של חתולי לילה.

על המוזיקה של השיר, למי שמתעניין -

בשורה שלנו, המתחילה במילה במלעיל, קל לראות את המשקל של השיר כולו. זהו משקל טרוכיאי: אבני הבניין המוזיקליות הן צמדי הברות שדווקא הראשונה בהן היא המוטעמת. כל אחד כזה, למשל המילה "בוהַק" או המילה "לילה" או הזוג "הַסַ" במילה "הסכין", הוא טרוכיאוס אחד.

בחירה במשקל זה בעברית רחוקה מלהיות ברירת מחדל: קל ונוח יותר, בשל צורת המילים בעברית, לכתוב במשקל שבו ההברה המוטעמת בכל רגל אינה הראשונה. במשקל טרוכיאי משתמשים במקרים רבים כדי להקליל, להבליט את ההנגנה, והוא שכיח בשירי ילדים.

אך הקלילות מתקיימת בעיקר כשהשורות קצרות וסימטריות בניגונן. בפרט, כשיש ארבעה טרוכים בשורה. ואילו אצלנו בשיר, הבסיס הוא 6 טרוכים בשורה, ארוך יחסית אך לפחות סימטרי, אולם בשורה הראשונה, "דומייה במרחבים שורקת", היו חמישה בלבד, והשורה הראשונה משפיעה על הכול; ובכל השורות בחרוז מלרעי יש 5.5 טרוכים (כגון בשורה שלנו); ובחלק מהבתים השורה האחרונה מקוצרת.

כל זה הופך את המשקל הטרוכי בשיר שלנו מִקליל-ילדותי למסתורי משהו, תזזיתי, ובעיקר נוקב.

*

לַיְלָה. כַּמָּה לַיְלָה! בַּשָּׁמַיִם שֶׁקֶט.

מה זה כמה לילה? זה או לילה או לא לילה, לא? הרי כמה הוא שאלה של ספירה, וכאן לא סופרים לילות רבים, אלא הלילה אחד!

לנו זה אולי כבר נשמע טריוויאלי, לומר "כמה לילה!" ולהתכוון לזה שהלילה הזה הוא לילה לילי מאוד, לילה גדול ורחב, עם מחשכי אינסוף; לנו כבר יש "כמה יוסי", קטן עלינו "כמה לילה". ייתכן שגם בשנות השלושים הצורה הזו הייתה מוכרת בדיבור. אבל כלשון שירית, פיוטית, התבטאות כזאת הייתה רענון פורץ דרך. וגם היום - נדמה לי ש"כמה לילה", דווקא לגבי לילה, עוד נשמע רענן ומיוחד.

אלתרמן הכשיר לכך את תודעת קוראיו כשדיבר בשורה הראשונה בשיר על מרחבים של דומייה. אנו מכווננים כבר אל הגודל, אל הריבוי. גם השורה השנייה, הקודמת, "בוהק הסכין בעין החתולים", מכינה אותנו בדרכה. ראשית, כמובן, היא המבשרת על כך שזה לילה. אבל באופן סמוי יותר, היא מכינה אותנו למהילה בין ייחוד לריבוי, לאותה ספירת "כמה" של לילה אחד: יש סכין אחד, כביכול, שבוהק בעיני חתולים רבים.

השקט בשמיים הוא אותה דומייה השורקת במרחבים. להלן נראה שעל הקרקע זאת עיר, לא מרחבים, והיא לא שוקטת. "שקט" מתחרז עם "שורקת", לא רק עם "רֶקת" שבסופה אלא עם "ש" שבתחילתה. בכך מוכפלת עוצמתו של האוקסימורון הראשון "דומייה שורקת": גם שקט שורקת.

המילים לילה ושמיים דומות. יש בהן תבנית א-ב-א: עיצור חוזר (ל-ל, מ-מ), הופעתו הראשונה היא המוטעמת, ובין שתי החזרות יש י עיצורית. מרתק לראות שתבנית זאת מתקיימת בשורה שלנו גם בסדרי גודל גבוהים יותר, באופן המאחד את השורה כולה. הפעם, בתפקיד האיבר האמצעי בין האיברים החוזרים, נמצא הרצף ama:

לילה כמה לילה - ama במילה "כמה" בין שתי "לילה".
בשמיים שקט - ama במילה "שמיים" בין שתי שי"נים השולטות במרחב השמיעתי שלנו כאן.

הימור מושכל: הקריאה "לילה, כמה לילה", המלעיליות של לילה, בעיקר, ושל כמה, היא שנבטה תחילה בלב אלתרמן, וגרמה לו לכתוב את כל השיר במשקל טרוכיאי (מבוסס על צמד הברות שהראשונה בהן מוטעמת; ראו הרחבה בכפית אתמול).

*

כּוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים.

החיתולים עשויים להיות איזה אד או אובך או הילה או עננות דקה המאפיינים את ליל הקיץ. השכבה הזו כמו מחתלת את הכוכבים, עוטפת אותם, מלבינה משהו את שחור הלילה.

אבל חיתולים הם גם תינוקיות, כלומר רעננות, תמימות. וזה יכול להיאמר על הכוכבים גם אם ליל הקיץ צלול לחלוטין. הלילה, שאך זה חווינו אותו כמאיים, יכול להיחוות גם כמחדש, כזרוע תקוות. הרי בשׁורה הבאה הלב יצלצל אלפיים.

כפילות זאת של הרגשה לנוכח שמי הליל מחברת את שירנו, #ליל_קיץ, לשיר קודם בספר, המזכיר אותו מכמה בחינות (עד כדי בלבול ביניהם לפעמים) - 'ירח'. השמיים זרים ומבוצרים והלילה סהור, אבל, כבר בהתחלה, זהו רגע-הולדת של מראה נושן. אכן, לילה בחיתולים.

הירח התינוק מופיע כמה פעמים בספר, והכוכבים בחיתולים הם מעין אחיו הזעירים. "ירח בן שבועיים ישן בעריסת החושך הגבוהה"; "ומוצץ לו ירח עירום אצבעו כבימי בראשית בחיק אבא".

הכוכבים עצמם, מקומם בספר הרי גבוה שאין למעלה ממנו: הספר כולו קרוי 'כוכבים בחוץ'. החיתולים מתחרזים עם "החתולים" באופן מלא עד סף ההגזמה, אבל היופי הוא שהם מחדדים להם ניגוד: החתולים עם בוהק הסכין המבעית בעיניהם, לעומת מתיקותם של הכוכבים התינוקות בחיתולים. כזה וכזה הוא הלילה.

> יהושבע סמט שינברג: "בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ".

*

זְמַן רָחָב, רָחָב.

יש ממד אחד של מרחב שנהוג להחיל על הזמן: האורך. זמן ארוך, זמן קצר. הזמן נחשב לממד אחד, נוסף על שלושת ממדי המרחב, וממד זה נמדד באורך. מה אם כן, בהיגיון-השיר, מודד ממד הרוחב של הזמן? משהו שלא קשור בהימשכות, אלא באיזו איכות רגשית, לא מדעית, של הזמן. הוא מודד, דומני, את תחושת הזמן הסובייקטיבית. אורך-הזמן עשוי להיות רגע, או אפילו אפס, אבל הוא נחווה בממד השני כ"רחב", כגדול.

חווית הזמן כרחב היא המשך לפתיחת השיר, "דומייה במרחבים שורקת". החוויה של הימצאות בתוך מרחב, בתוך אינסוף. בתוך מרחב ריק. זה הנתון הראשון של הלילה, ליל הקיץ. מעניין כיצד אלתרמן מכשיר את הקרקע בהדרגה להחלפת רוחב המרחב ברוחב הזמן. "דומייה במרחבים" מופיע, כאמור, בשורה הראשונה; ואז, בשורה השלישית, "לילה! כמה לילה!": הלילה הוא יחידת זמן, אבל הוא גם בעלת תכונה מוחשית יותר: חושך. הלילה הופך כאן למרובה, "כמה לילה", משום שמרובים בו גם המֶשך, גם החושך וגם המרחב שהוא ממלא, מאופק אל אופק. עכשיו, אחרי שתי שורות נוספות, בשורה החמישית של השיר, אפשר לבודד את ממד הזמן ולומר במפורש שהוא רחב.

"רחב" פעמיים. רחב כל כך שהאמירה שלנו שהוא רחב מתרחבת ונכפלת. רחב פעמיים במובן של רחב מאוד: בכל הספר 'כוכבים בחוץ' כולו מופיעה המילה 'מאוד' רק פעמיים; ואילו הכפלת מילה כדי לומר בעצם "מאוד" נפוצה בו הרבה יותר.

גם בשיר שלפני-הקודם בספר, 'חיוך ראשון', הוכפלה מילה כדי להדגיש את גודלה הלא-מרחבי של יחידת זמן: "גדולים, גדולים רגעי הסוף". בשורה שלאחר מכן אף נאמר "המרחבים שטים": שוב קשירה בין גודל הזמן לבין המרחב. גם אצלנו המרחבים שטים באיזה אופן: בתחילת הבית הבא ייאמר "רוח קיץ שטה".

> אקי להב: אני לא מתאפק ומחזיר אל הבמה את הברגסוניות של אלתרמן. ציינתי זאת, יותר מפעם אחת. ובאחרונה אף המלצתי על הספר המתורגם לקריאה. מעניין מה יצא מזה.  המילה "רחב" כאן, אין כמוה לברגסוניות. נכון ציינת את האזוטריות שלה כאשר מדובר בקוגניציה האנושית. לזמן אין רוחב אצלנו. הוא נספר ונמדד על ציר חד ממדי.  אצל ברגסון, לעו"ז, לזמן אין כלל מידה. הוא יישות בלתי מתחלקת ליחידות. יישות שלמה. (DUREE קרא לה ברגסון. והיא תורגמה בעברית ל"שהות") זה מה שעולה לי בראש כאשר אני קורא: "זמן רחב רחב". כמובן ש"הלב צלצל אלפיים", מחדד עוד יותר את התחושה. ולא במקרה לא ה"ראש" הוא המצלצל, אלא "הלב".

*

הַלֵּב צִלְצֵל אַלְפַּיִם.

בערוץ קליל יותר כתב את זה אלתרמן במילים "הלב רוצה להתעטש". שם, בטור שירת-העיתון "דצמבר", זו הייתה תל-אביב המלבלבת. כאן, כמו ברוב חלקי הספר 'כוכבים בחוץ', זו עיר אירופית, ופעמוני הכנסיות מצטלצלים פתאום, ואם זו שעת חצות, שעת כמה-לילה, מצטלטלים בהמוני תריסרים ונשמעים היטב בשקט שכבר השתרר ברחובות. כשהזמן רחב, כשהכוכבים בחיתולים, פעמוני העיר הם פעימות הלב. וכשם שהם מצטלצלים פתאום בהמוניהם, כך גם פעמוני הלב. הרי יש לזה שם בעברית: התפעמות.

אלפיים הוא מספר עגול-וגדול גנרי. מספר של הרבה-הרבה, כהמוני הפעמונים, כלב הדופק מהר בציפייה, ככוכבי-השמיים לרוב, כלילה שהוא כמה-לילה. מספר גדול, יפה. למה דווקא אלפיים ולא אלף המקובל יותר, או מיליון המוגזם?

ראשית, כי אלפיים רומז לנו, על דרך הצליל, שצלצול הלב הוא הפעימות: ב"אלפיים" שומעים מעין "פעם". שנית, ובעיקר, ובפשטות, כי אלפיים מתחרז יפה ובמלאות עם "אַפַּיִם" בשורה השלישית. זו סיבה טובה דיה. זה לא שאלפיים הוא חרוז מאולץ: הוא בחירה סבירה בהחלט למספר גדול-עגול.

אבל זה גם לא סתם חרוז. זה חרוז מזהיר, וכדי לעמוד על כך עלינו לקרוא שוב את כל שלוש המילים. "הלב צלצל אלפיים". מי שמקשיב היטב שומע את הצלצול החוזר ונשנה פה, חוזר אומנם לא אלפי פעמים כי אין מקום, אבל כמה שאפשר: יש פה ארבע למ"דים המופיעות לסירוגין. אם זה היה גיבוב למ"דים רצופות, כמו "לילה לילה ליל אלילים" של טשרניחובסקי, זה היה משחק נחמד אבל לא צלצול. כאן ניתן אחר כל ל רגע של תהודה.

זה מסביר למה אלתרמן בחר מספר עם האות ל. אבל הדבר מעניין אף יותר. כי האות ל היא ההבדל היחיד בין אלפיים לבין חרוזו אפיים. כלומר: אלפיים הוא חרוז לאפיים, ואלפיים הוא מילה עם ל. במחצית-השורה שלנו פה, רצופת הלמ"דים, זה התבקש. לעומת זאת, נעיף מבט למקבילה, בשורה החורזת: פּנס מפּיל אפּיים. שם זהו משחק של פּ דגושה. פ-נס מ-פיל א-פיים. כלומר, בחרוז אפיים-אלפיים, כל איבר משחק את המשחק של השורה שלו.

ובעצם, אפשר לשמוע את זה גם כך: "אלפיים" פשוט מתחרז במלואו, כולל ל, עם הרצף השלם: "מפילאפּיים". כלומר ל של סוף המילה "מפיל" היא חלק מהמשחק. אלפיים-מפילאפיים: האם יש צורך להצדיק חרוז כזה מעבר להצטלצלותו הפעמונית המוחלטת?

כלומר, האם עלינו לצלצל פה גם את המשמעות התרבותית וההיסטורית והדתית של המספר אלפיים? לא בטוח. דומה שזה מיותר ואולי אפילו מפריע. לא בטוח שטוב לשיר כזה שייספחו עליו פתאום עניינים של שנות-גלות או של שנות-ספירה. אבל אפשר שכן, כתוספת, כעוד טעם שאולי נוסף לשיר במקרה ובעל כורחו של המשורר.

ואז: אלפיים יכול לרמז שהתפעמות הלב היא תקווה, כאלפיים שנות התקווה היהודית.

והוא יכול גם לעזור לנו להבין שצלצול הלב הוא הד לצלצול הפעמונים בעיר האירופית, באלפיים (כמעט) שנות נצרות.

והוא גם יכול להעמידנו על התקופה, על המודרניות, על ההתקרבות לשנת 2000 (כן, גם ב-1938 שמו לב ש-2000 מתקרבת) - וליצור ניגוד יפה, ההולם את שיר הניגודים הזה: העיר העתיקה עם המגדלים והכיפות, הפתוחה אל השמיים הנצחיים, היא גם עיר מודרנית של המאה העשרים, עם תסיסת אורות ועם רציפים.

*

טַל, כְּמוֹ פְּגִישָׁה, אֶת הָרִיסִים הִצְעִיף.

העובדה הממשית: טל. כיאה לליל קיץ.

העובדה הרגשית: התפעמות. הרי ראינו: הלב צלצל אלפיים, והזמן רחב, וכמה לילה. משהו ייפתח. משהו יקרה. אולי איזו פגישה? אולי פגישה עם עצמנו?

הביטוי הממשי לעובדה הרגשית: עיניים מצועפות.

הפירוש הרגשי לביטוי הממשי: זה דמעות? זה טל! כמו אצל לאה גולדברג: "טיפת סגריר ודאי היא, לא דמעה".

בלוגיקה שירית אלתרמנית, ברמת השלד: הטל מדמיע, כמו שפגישה מַדמיעה.

איזו פגישה? האם הפגישה שמרגישים שצריכה להיות, מרוב התפעמות לילית? אולי פגישה סתם, כדימוי לדבר מרגש? או אולי תהיה פגישה, אולי דייט נניח, על הרציף, שתכף יתחרז לנו עם "ריסים הִצְעיף"?

כלומר, אולי זו העיר בלילה, שרק השמיים בה שורקי דומיות, כמו "הרעם הזה הנפתח למולי", אבל ברחובותיה "טוב ללכת תמים וסחרחר כשגיאה, בין שמות לאינספור ופגישות ומילים" (הציטוטים מהבית האחרון של 'הרוח עם כל אחיותיה' בתחילת הספר)?

*

בְּמַגְלֵב זָהָב פָּנָס מַפִּיל אַפַּיִם
עֲבָדִים שְׁחוֹרִים לְרֹחַב הָרָצִיף.

הגענו לאחת מן המטפורות המלהיבות והמפורסמות ביותר של אלתרמן. שלמה וקולחת כל כך שאינה צריכה אפילו סימני פיסוק. אורו של פנס הרחוב הוא שוט של זהב, והוא מפיל ארצה על המדרכה צללים כנוגש המפיל ארצה עבדים שחורים להשתחוות לו.

מעוף הדמיון אין שני לו, ניגוד הצבעים קוסם, וגם האלימות משחררת בנו איזה קפיץ יצרי מוכחש. בימים רדופי תקינות פוליטית אולי צריך להסביר את המובן מאליו: עבדים שחורים הם עובדה היסטורית עגומה, לא משאת נפש.

כל זה קורה במה שכבר חווינו בשורות הקודמות כלילה של תערובת תחושות קיצוניות. התפעמות ואימה. דריכות לקראת מה שיבוא, אם פגישה משמחת אם התנפלות פלילית. מגלב הזהב שלנו פה מצטרף לזה, ומקביל לבוהק הסכין שנזכר קודם.

כמובן, הניגון והצליל מבצרים את תחושת השלמות הפיוטית. "מפיל אפיים" האַלים נחרז עם "אלפיים" הרומנטי של צלצולי הלב; "הרציף" שעליו נרצעים (!) העבדים חורז עם "הריסים הִצעיף" המצועף. חריזת-ניגודים זאת מבליטה את הניגוד השורר בבית כולו, נוסף על הניגוד הצבעוני בשורות שלנו.

ואשר להגאים: מילת "מגלב" מהדהדת בדרכים שונות ב"זהב" וב"מפיל"; רשת של צלילי פּ פרושה על "פנס מפיל אפיים", ושניים משלושת פ אלה הם צמודֵי מ; רשת רי"שים לוכדת את העבדים ה"שחורים לרוחב הרציף", ושניים משלושת ר אלה צמודי ח.

*

רוּחַ קַיִץ שָׁטָה. עֲמוּמָה. רוֹגֶשֶׁת.

רוח "שטה" נשמע עניין די חלק ושקט. רוח "רוגשת" נשמע להפך. "עמומה" הוא אולי הסיכום שלהם: רוח אמביוולנטית. פרדוקסלית. גַמְוְגַמית. לא ברורה. הרוח מחביאה בקלילות הרוגעת שלה אפשרות של התפרצות. היא נפעמת - כמו הלב.

זה אותו "חֶשֶד" של אולי ושל סכנה ושל סכין שיתחרז תכף עם "רוגשת". רק חשד, רק פוטנציאל כבוש, רק תסיסה של משהו שמתבשל (כאמור בהמשך הבית).

"רוגשת" הוא מעין נוטריקון של התיאור ההפוך לו, "רוח קיץ שטה". תחילותיהן של שלוש המילים. רו(ח) ק(יץ) שט(ה). (ק ו-ג קרובות מאוד בהגייה, ותכף נדבר על ההבדל הקטן הזה). בייחוד בולטת בשני אגפיה המנוגדים של השורה החזרה על הרצף שט/שת: שטה-רוגשת.

והנה ביניהם, בין הגושים דומי-הצליל והפוכי-המשמעות, נמצאת כמפשרת המילה "עמומה", הכוללת גם היא חזרת צליל, מ-מ. ולא זו אף זו, היא נשמעת, רובה ככולה, זהה בשני הכיוונים, ישר והפוך: עֲמוּמָה-הֲמוּמָע. בפועל זה ממש לגמרי: amuma בשני הכיוונים. העמימות מגשרת אפוא בין התיאורים הסותרים - לא רק במשמעותה של מילה זו, אלא גם בהיותה גשר צלילים דו כיווני.

בנוטריקון שלנו {רוגשת = רוח קיץ שטה} הפריע לנו כזכור רק השוני בין ג ל-ק. במובן מסוים, לא מודע, אנו מצופים לשמוע פה רוקשת. וזאת לא רק בגלל הרוח-קיץ-שטה ששמענו עתה, אלא בעיקר בשל זכר החרוזים מהבית הראשון. שורקת-שקט. הבית הראשון עוד לא התרחק מאיתנו; אנחנו רק בתחילת השלישי. והרי כשאנו חוזרים עתה, בשורה זו, לדבר על הרוח, אנו שבים בעל כורחנו אל זכר הפתיחה, "דומייה במרחבים שורקת... בשמיים שקט".

כלומר, השורות הרלבנטיות עד כה למצב האוויר והרוח מתחרזות או כמעט מתחרזות לנו. דומייה במרחבים שורקת... בשמיים שקט... רוח קיץ שטה עמומה רוקשת.

הסתירה בין "שורקת" ל"שקט" יושבה בזמנה, שהרי מי ששרקה הייתה הדומייה; כלומר השקט; כלומר השקט השורק התחרז עם עצמו. אבל הנה עכשיו הרוגשת הזה, הרוקשת, הכמעט שורקת, מערערת את הדומייה שהדבקנו לשריקה. הרוח דווקא כן רוגשת באיזשהו אופן, ולו רק פוטנציאלי.

חרוז דומה בשני בתים סמוכים הוא דבר שאלתרמן השתדל לא לעשות - אבל כאן כנראה יש לו סיבה. הוא יצר קלחת אחת של שורקת ורוגשת, שקט וחשד.

> אקי להב: על טיבו של ה"שַיִט" האלתרמני.
זה אולי קצת דק, אבל ב"שָטָה", אני תמיד שומע גם קורטוב של "שָתָּה" בתי"ו. "שת" או "שתה" הוא פועל די חביב על המחבר המקראי, וגם על אלתרמן המאוחר. אף על פי כן איננו מופיע בצורתו זאת בכוכבים בחוץ. או כמעט שלא.  כוונתי בעיקר למשמעותה של ה"שָת" כ"שָֹם", או "מניח". לכאורה פועל די סטטי ורגוע. אך להבדיל מ"מניח", ה"שָת" כומס בתוכו אנרגיות כבושות. עובדה זאת מגלים לנו גלגולים אחרים של השורש, כגון: ה"תשתית" ו"שותת" ואפילו (בל אחטא בשפתי) ה"שֵת", הלא הוא האגן האנושי, התשתית עליה מתנשא לתלפיות גופנו (הפרא האלתרמני, חתן הדמים וכו'). גם ה"שותת" מגלה לנו משהו מיסוד זה. לך תדע מה "שָתָה" לנו רוח קיץ זאת, אגב שיוטה התמים לכאורה. נסיוננו עם החמרים ש"הרוח" נושאת בכנפיה בפרק א' של כוכבים בחוץ איננו מעודד יציבות רגשית אצל הקורא.
המשך שורתנו מושתת אף הוא על אפשרות כזאת. המלים "עמומה" ואחריה "רוגשת". מוסיפות (גם ע"ד הקרשצ'נדו) תכנים בלתי יציבים אותם "שָתָה" לנו הרוח ה"שטה". מניחה לפתחנו חטאת. ברור שהמשך הבית אכן מצדיק את תחושתנו זאת.
תחושה זאת (שלי כקורא) איננה חדשה בכוכבים בחוץ. השיוטים האלתרמניים לעולם אינם משרים עלינו רוגע ויציבות. תמיד משהו מאיים שם להיפרע בעוד רגע. מסתתר בהם איזשהו "אבל".  גם בבית הסיום של "שדרות בגשם" חווינו את האפקט הזה. כאשר אלתרמן דיווח לנו ש".. חיוך הברזל והאבן עוד שט", חשנו בעליל, כי הוא (החיוך) צופן סוד גדול. אולי דמוני. סוד שאלתרמן מדמה אותו למעשה אהבה (פיזי לגמרי ודי סוער): "עירי הַפְּרוּמָה שמלתָהּ מְרַכֶּסֶת".
גם שיוטים כוכבים בחוציים אחרים מעוררים את המחשבה הזאת, שהיא ערבית או לילית בדרך כלל:
"כל ימי שטים ביחד, / אור ערים ומרצפות/ זרוע מניפה מטפחת - -
ומפולת-ליל נְתֶּכֶת - - "
קל וחומר שה"שותתים" כך:
"למשכו בקרונות שותתי הזהב" (שיר שלושה אחים)
"עם ערב שותת משקיעה ארוכה" (עץ הזית)

*

עַל כִּתְפֵי גַּנִּים שְׂפָתֶיהָ נִשְׁפָּכוֹת.

רוח הקיץ העמומה מלחכת את גני העיר. כל כך מלחכת, שכאילו יש לה שפתי-ענק השופעות ממנה ומכסות-בולעות הכול.

אפילו אני שומע כאן משהו ארוטי עד זנותי, קל וחומר אם כך שרובכם. כי מה לעשות: אנחנו בעיר, בליל קיץ, הרבה אנרגיות כבושות מרחפות באוויר - ברוח השטה עמומה רוגשת. יש על המדרכה פגישות שמצלצלות את הלב אך יש כפי שנראה רמזי עולם-תחתון לחשושיים ויש אם כן גם תחום הדמדומים שבין האהבה לפלילים.

כאן בולט החיבור בין שירו זה של אלתרמן, #ליל_קיץ, לשירו של ביאליק בעל השם הדומה "היה ערב הקיץ", המתאר לילה שבו יוצא אדם "במאווייו הגדולים לחטאיו הקטנים". לילה שבו למשל "צרר רוח הזנונים גם את עשבות השדה ואת אבני הרחובות".

אבל יש בתיאור הזה ממדים נוספים, המצדיקים בדרכים אחרות את בחירת המילים בשורה. ראשית, אנו מדברים על רוח. וכשאנו שומעים שהיא נשפכת אנו אולי חושבים דווקא על ממד נעלה יותר שלה, ממד המפגיש את הגופני עם הנשגב, על פי הפסוק הידוע מנבואת יואל "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג', א).

ולצד זאת, כמובן, הממד המוזיקלי. הכתפיים והשפתיים והנשפכות נבחרו לחבור יחדיו בגלל הצלילים המשותפים להן. בעיקר חזרת תְפֵי-פְתֵי במילים כתפי-שפתיה. נוצר איזה אפקט קולי של רוח עדינה, לוחשנית. מעניין שאם שופטים לפי העין ולא לפי האוזן, יש בשלישיית המילים כתפי-שפתיה-נשפכותל עוד חזרות רבות: כּ-כ, פ-פ-פּ, שׂ-שׁ. המילה "גנים" חוברת למשחק של השורה בהברה "ני" החוזרת ב"נשפכות".

כתפי הגנים יכולות להיות ענפי העצים: רמז לכך הוא השורה "וסנאי על כתפי היער" ב"שיר שלושה אחים" שבהמשך הספר. אלה המקומות הגבוהים בגנים, ובהם במיוחד עוברת הרוח.

> צור ארליך: הנה ביאליק. "היה ערב הקיץ". ההקלדה של צדיקי 'פרויקט בן יהודה'. הופיע ב'השילוח' בתרס"ח. כמובן יש לקרוא בהטעמה אשכנזית מלעילית.

וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה
חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים,
וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים
וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים.

הָיָה עֶרֶב הַקָּיִץ. כָּל-הַבָּתִּים נִתְרוֹקְנוּ
וְנִתְמַלְאוּ הַגַּנִּים;
יָצָא אָדָם, כְּדַרְכּוֹ, בְּמַאֲוַיָּיו הַגְּדוֹלִים
לַחֲטָאָיו הַקְּטַנִּים.

קָצְרָה רוּחַ הָאָדָם, כָּלוּ עֵינֵי מְיַחֵל –
וּתְפִלָּתוֹ הָאַחַת:
"הַכּוֹכָבִים הַצְּנוּעִים, מַהֲרוּ צֵאתְכֶם מִלְמַעְלָה,
וְהַקְּדֵשׁוֹת מִתָּחַת!"

וּבַגָּן זֶה הֵחֵלָּה נְגִינָה קַלָּה, הוֹלֵלָה –
וְהַגָּן כֻּלּוֹ נִנְעָר,
וּמִבֵּין הָאִילָנוֹת הִנֵּה הִשְׁחִיר זְנַב צָעִיף
וְהִלְבִּינָה כְּנַף סִנָּר.

וּכְסַרְסוּרֵי עֲבֵרָה קוֹרְצִים, רוֹמְזִים כּוֹכָבִים,
וְעֵינֵיהֶם פָּז תֹּבְעוֹת;
צָרַר רוּחַ הַזְּנוּנִים גַּם אֶת-עִשְּׂבוֹת הַשָּׂדֶה
וְאֶת-אַבְנֵי הָרְחֹבוֹת.

וּמֵאֶמְצַע הַנָּהָר וּמִמְּרוֹמֵי הַגְּזוֹזְרוֹת
וּמֵאַחֲרֵי הַגְּדֵרוֹת
בָּא הַצְּחוֹק – וּבְחַלּוֹנוֹת מוּרָדִים וִילוֹנוֹת
וְכָבִים הַנֵּרוֹת.

הַס, הַשְּׁאֵר נָתַן רֵיחוֹ, זוֹלֵל סוֹבֵא הָעוֹלָם,
יֵין עֲגָבִים עֲבָרוֹ,
וְהוּא יוֹצֵא מִדַּעְתּוֹ וּמִתְגּוֹלֵל בְּקִיאוֹ
וּמִתְבּוֹסֵס בִּבְשָׂרוֹ.

וּבְנוֹת לִילִיּוֹת זַכּוֹת שׁוֹזְרוֹת מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה
חוּטֵי כֶסֶף מַזְהִירִים,
וְהֵן אֹרְגוֹת כְּסוּת אַחַת לְכֹהֲנִים גְּדוֹלִים
וְלִמְגַדְּלֵי חֲזִירִים.

> עפר לרינמן: חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. יפה,תודה. רק הסתייגות קלה: אירוטי, בהחלט; זנותי, מדוע?
>> צור ארליך:  כי זו אחת העוגבת על רבים. ועולה על גדותיה. אם לא זנותי אז לפחות אקסהיביציוניסטי משהו.
*

רֹעַ יְרַקְרַק.

אל תערובת התחושות של ליל הקיץ מצטרף זיהוי הרוע באוויר; המשך לרמזים קודמים בדבר הסכין שבעין החתולים, מגלב הזהב של הפנס, וספק-הזנונים של הרוח בגנים, ומבוא לאזכור "תסיסת אורות וחשד" וקצף שחור.

השאלה הגדולה היא כמובן למה הרוע ירקרק - בפרט היות שהצבע הזה אינו מאפיין את מראה הלילה העירוני, מראה של זהב-ושחור (הזוג זהב ושחור מופיע במפורש פעמיים בשיר הקצר שלנו, ונרמז בתיאורים נוספים בו).

הנטייה הטבעית היא לחפש משהו ירקרק בכל זאת. בשורה הקודמת מופיעים גנים, כלומר צמחייה: שפתי הרוח נשפכות על כתפי הגנים. אבל מה לנאות-מדבר-עירוני אלה ולרוע? יהיו שיחפשו רוע בצבע הירקרק ויזכירו את הקנאה הירוקה, או את פניו המוריקות של הבוחל, או את הנטייה לקשר בעלי חיים ירוקים לגועל. זה יכול להיות חלק מהתשובה אבל ראוי לחפש יותר.

ניסיון מתוחכם יותר יצביע על כך שירקרק במקרא הוא כנראה זהוב. וזהוב, כאמור, יש הרבה בשיר ובעיר. במקרא יש ירקרק אבל אין כלל ירוק. ירקרק יש שלוש פעמים. אחת חיובית, ומוליכה אותנו לאפשרות הזהב, בפסוק "אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים ס"ח, יד). בשתי הפעמים הנוספות, בספר ויקרא, ירקרק הוא צבע אפשרי של נגע בבגד ובקיר. אפשר לומר אם כן שירקרק הוא זהוב בקונוטציה שלילית. וזה מתאים בדיוק למבוקש כאן.

אולי, אבל כנראה מתוחכם מדי. השיר הרי מנסה לעורר הלכי-נפש, מודעים יותר או פחות, אצל הקורא המודרני, שאומנם בקיא למדי במקורות, אך בכל זאת חי את המשמעות העכשווית של המילים - ודאי ברובד הרגשי האוטומטי שהשיר מבקש להפעיל.

התשובה העיקרית נמצאת לדעתי ברובד פחות שכלי ואפילו פחות סמנטי; וכל יתר התשובות רק רוכבות על התשתית שלה. המילה ירקרק פשוט מהדהדת את המילה רוע. היא ממשיכה לסרג את העיצור הבולט בה, ר. הצירוף רוע-ירקרק נתפס כמקשה אחת בגלל הדומיננטיות שיש בו לצליל אחד. כך הרי בנויות גם השורות הקודמות, כפי שראינו.

אלתרמן עשה לנו תרגיל חינוכי. שיעור בשירה סימבוליסטית. הוא יצר מקרה קיצוני, מופרך, של חיבור בין ממדים שונים או חושים שונים, טכניקה שכיחה בסוג השירה הזה, והראה לנו שזה עובד. שאנו נרתעים ונחרדים מברייה משונה, רוע ירקרק.

לפעמים יש קישור תרבותי בין צבעים לבין תכונות. כאן ממש לא. אלתרמן לקח צבע שאינו שייך לתמונה המצטיירת בשיר, שאינו מקושר כלל בתרבות לענייני טוב ורע, וצבע דווקא בו את הרוע, פשוט משום שהוא ממשיך לגלגל את הצליל השרירותי שהעברית נטלה לציון הרוע, ר. ופשוט משום שהסירוגין הצלילי הנוצר על ידיו, רערקרק (כלומר גם חזרת ק), מתחיל להשמיע לנו את התסיסה, הרתיחה והקצף שיבואו מיד.

> אלון ברנד: בשירה האוגריתית ירקרק=זהב (המתכת) תמיד, וכך גם בתהלים סח שציטטת התקבולת היא כסף. ואגב בד''כ באוגריתית אומרים פשוט 'חרוץ' בדיוק כמו במזמור סח.
מצאתי את השורה המפורסמת בהקשר הזה: קח כסף ו ירק חרץ יד מקמה.  כנראה יש לנקד (ברוח העברית) - קֹחַ כֶּסֶף וְיָרֹק חָרֻץ יָד מְקֹמֶהֻ , כלומר - לקוח את הכסף, ואת הזהב במקום המצאו.  יש עוד שימושים מובהקים במובן של זהב, למשל: הִם יָרֵחַ בְּעַלֵיהֻ יָרֹק = אם הירח יהיה מוזהב בזמן עלותו. וכמוהו עוד כמה וכמה.

> אבי שויקה: לדעתי זה לא רק בעברית. זה כן עניין תרבותי. גם טולקין למשל מדבר על "ירוק ארסי" כשהוא מתאר את מפעליו של סארומן בשר הטבעות. ירוק הוא צבע אהוב ומרגיע ביום, כשרואים את הצמחייה. בהקשר לא צפוי - בלילה, במקומות חשוכים - ובעיקר כשהוא זוהר - יש בו משהו מפחיד, יותר מצבעים אחרים. כן, ההקשר התרבותי המיידי הוא כל מיני שיקויים שמתבשלים בכל מיני קדרות. של מכשפות, של אלכימאים, של רוקחי-רעלים.
>> אקי להב: בהחלט. הכל נכון וחלק מהעניין. עוד רגע יצטרפו לשיקוי הרב-ממדי ורב-חושי עןד שניים: "תסיסת אורות וחשד".

> שרה בכור: אפשר ללכת הצידה ולדרוש שמא התכוון שאין רע אלא רק ״תסיסת אורות וחשד״ בבחינת הלך נפש בלבד, והירוק בחושך רק מחשיד לרע.
>> צור ארליך: אני נוטה להסכים. נראה לי שככל שהשיר הזה גורר את המראות אל תיאורים מוקצנים כך הוא מפליג פנימה, אל תוך הנפש והחוויה הסובייקטיבית.

> דן גן-צבי: ואולי הרוע ירקרק כי בשורות הקודמות קראנו שהרוח שטה ושפתיה נשפכו על כתפי הגנים - התיאור של הרוח הוא כמו נהר עכור, אולי ביצה מעופשת או גיגית מלאה במים שעולים על גדותיהם?

*

תְּסִיסַת אוֹרוֹת וָחֶשֶׁד.

המילה "תסיסה" כבר משמיעה את משמעותה: שיר זעיר בפני עצמו שכתבה העברית. ת ו-ד שבסוף "אורות" ו"וחשד" מאריכות מעט את האפקט. אחרי הבעבוע של ה"רוע ירקרק", לפני הרתיחה בקצף השחור בשורה הבאה, הנה לנו התסיסה במפורש. היא חלק מאווירת מאגיה ורקיחת שיקויי כישוף המתפתחת בשורות שלנו.

איך תוססים אורות? כמו שתוסס חשד. החשד הולם את הלילה הזה. זהו הרי לילה של ניגודים, של רוח רוגעת וגם רוגשת, של משחקי זהוב-שחור, של סכין וחיתולים. של רמזי פלילים. האי-ודאות מבעבעת בנו, ואנו משליכים אותה על ריצודם המהבהב של האורות מסביב. אורות העיר הקטנים, הנראים מרחוק, מבליחים. מה עוד שהעיניים כזכור מצועפות מטל או מדמעה. ושמא אלה גם הכוכבים המחותלים בערפל דק ומנצנצים. אולי גם איזו צ'קלקה תוססת לנו פה.

כסיסת החשד בלב ובמראות היא אפשרות של תחושת-לילה. בעוד שנות דור יכתוב אלתרמן על ערב קיץ אחר, ערב קיץ לכאורה, שבא לא למורא, ולא לרחש חשדות ודבר אשם. החשדות רוחשים בערב הקיץ ההוא, תוססים בליל הקיץ שלנו. הדובר שם, ב'שיר משמר' שבספר 'חגיגת קיץ', צריך לשכנע את הנערה שלא תחוש כך את הערב. כי זו הרגשה מתבקשת, לנפשה היראה אך לא רק לה.

הצירוף אורות-וחשד מעלה על בדל-הדעת את הצירוף הדומה לו בצליליו כמעט לחלוטין, ובמראהו-שבכתב עוד יותר - אורות-וחֹשֶׁךְ. האורות הקטנים תוססים בתוך החושך המשמש להם רקע: התערובת ביניהם היא היוצרת את מראה התסיסה. הדבר ייאמר בדרך נוספת בשורה הבאה: הרתיחה "בקצף השחור", קצף החושך. הרמיזה למילה "חושך" היא סיבה טובה לצקת את המילה חֲשָׁד במשקל הסגולי-מלעילי המלאכותי-משהו "חֶשֶׁד".

כמובן, הסיבה היסודית והמספקת לצורה "חֶשֶד" היא המשקל, התובע סיומת מלעילית לשורה, והחריזה עם "רוגשת". חריזה זו היא חלק ממערכת המפעפעת אף היא את המילה חושך בלי לומר אותה. נראה עתה כיצד.

כבר אמרנו, לפני שורתיים, שהבית הראשון והבית הזה השלישי מעמידים סדרת חרוזים הממחישה את הניגודים בליל הקיץ שלנו, ניגודי קול ואווירה: שורקת-שקט-רוגשת-חֶשֶד. במקביל, "רוגשת/חשד" שלנו הם חלק מסדרה צפופה יותר, סיומי השורות הרצופות בבית הנוכחי: רוגשת-נשפכות-חשד-שחור. אלו הם שני זוגות-חרוזים מסורגים, אבל הם יוצרים אפקט קולי משותף: בכולן בולטת ש, ובשלוש האחרונות צמודה ל-ש הזאת ח או כ רפה. דומה שהדבר מסייע לצקת על הבית כולו את רוחה של המילה היסודית שכלל אינה נאמרת במפורש בשיר, מילה הח-ש-כֿ האולטימטיבית - חֹשֶׁךְ.

מבחינה זו אפשר להצטער מעט שאלתרמן חתם את השורה הראשונה בבית - "רוח קיץ שטה. עמומה. רוגשת" - במילה "רוגשת" ולא במילה "רוחשת". "רוחשת", עם ח-ש, הייתה משתלבת במילות החושך נשפכות-חשד-שחור, ואף מתחרזת יפה יותר עם "חֶשֶד". היא אפילו הייתה יוצרת הדהוד יפה יותר של תחילת אותה שורה, "רוח קיץ שטה": רוח+שטה=רוחשת. אך כזכור יש חשיבות מיוחדת דווקא לרגשה הנסערת של "רוגשת", על הניגוד הבוטה שלו ל"שקט" ול"שטה".

*

רְתִיחַת מַטְמוֹן בַּקֶּצֶף הַשָּׁחוֹר.

קצף במציאות הוא לבן, או לבן-שקוף שכזה. כאן הקצף שחור. שכן הקצף הוא ליל הקיץ החשוך; חושך מבעבע, מתעתע, רוחש חשדות וסיכויים, כפי שהוצג לאורך כל השיר.

הקצף הוא קצף רגשי של אי-ודאות, וגם קצף ויזואלי של אורות מבליחים בחושך. כאן, לקצף מיוחסת סיבה פיזיקלית כביכול: משהו רותח. יחד עם "תסיסת אורות וחשד" ועם "רוע ירקרק" מתקבלת תמונה של רקיחת שיקויי כֶּשֶף, ההולמת את המסתורין הלילי. בבית הבא, כהמשך להרתחה, העיר תתאדה.

כבר אמרנו שהמילה חושך כלל לא נזכרת בשיר, אך משתמעת ממנו בלי הרף. המילה "שחור" רומזת לחושך גם במשמעותה, גם בצליליה הרוחשים בה ובמילים נוספות בבית, וגם בכך שהיא באה סמוך לאחר ניגודו של החושך, "אורות".

המילה שנותרת לכאורה זרה בתמונה היא "מטמון". בדרך כלל מטמון אינו רותח. ומה שייך מטמון לתמונה המפחידה שלנו?

שייך גם שייך. מטמון, ראשית, הוא דבר טמון. נסתר. הקצף השחור הוא הסתרה כפולה. קצף תמיד מסתיר את הנוזל שתחתיו, קל וחומר קצף שחור. הלילה טומן בחובו דברים שטרם נודעו. מטמון הוא דבר רצוי מאוד, בניגוד לכל הבלהות והחשדות; תזכורת לאפשרות החיובית הטמונה בלילה, זו שפגשנו כשהלב צלצל אלפיים והריסים נצעפו מטל.

שנית, מטמונים מכילים בדרך כלל זהב. הזהב נזכר במפורש פעמיים בשיר הקצר. אור הפנס הוא "מגלב זהב", ובהמשך עיני העיר מצופות זוֹהַב. על כך נוספים האורות והנצנוצים - בוהק הסכין בעין החתולים, תסיסת האורות, הכוכבים בחיתולים. בקיצור, מראה העיר בלילה הוא מערבולת של זהב ושחור. המטמון, בהבנה זו, אינו רק טמון. בחלקו, לפחות, הוא נגלה לעין, מבעבע אל הקצף השחור.

ולבסוף, ה"מטמון" מספק לתמונת התסיסה והרתיחה שלנו אפקט צלילי נוסף של בעבוע באמצעות נצנוצי צלילים משתרגים. היה ב"רוע ירקרק" עם ר ו-ק; כך, במידת מה, ב"תסיסת אורות" עם ס ו-ת; וכך עתה, ב"רתיחת מטמון", עם צלילי ת/ט ו-מ/נ.

המילה "רתיחת" נתנה לנו התחלה של בעבוע כזה, עם שתי ת' שביניהן צליל אחר (ח). אבל רק בתוספת "מטמון" זה מתממש: ט נוספה לשתי ה-ת, שוב בסירוג. "מטמון" תורמת לנו סירוג שני, של שתי מ (ואם נרצה, גם נ הדומה ל-מ). אם נתבונן בעיצורים, בלי התנועות, זה יבלוט לעין (ברשותכם אכתוב ת במקום ט כי הצליל זהה):

ר-ת-ח-ת-מ-ת-מ-ן

"השחור" הוא חרוז מיוחד של "נשפכות". הצלילים המשותפים הם ש-קמץ-כֿוֹ/חוֹ. בין ש לקמץ נוסף ב"נשפכות" הצליל פ. זוהי, אם תרצו, ף של "בקצף השחור", שרק החליפה מקום עם ש (וקיבלה דגש) כדי ליצור את "נשפכות". סיבה נוספת לכך שהחרוז המוסווה הזה זורם לנו חלק היא שהאות ר שבסוף "השחור" אומנם לא קיימת בסוף "נשפכות", אבל היא מתהדהדת לנו מסיומי השורות האחרות בבית - "רוגשת" ו"אורות-וחשד".

> אסף אלרום: יכול להיות ששתי השורות האלה מתייחסות לשתיית אלכוהול?

*

וְהַרְחֵק לַגֹּבַהּ,

סיפור של ממדים:

הבית הראשון בשיר נפתח במרחב, כלומר מילה המבטאת תלת-ממד אך שומעים בה את ממד הרוחב דווקא: "דומייה במרחבים".

ממד הרוחב הזה פתח את הבית השני - בהכפלה, ובצירוף הממד הרביעי, ממד הזמן: "זמן רחב, רחב".

הבית השלישי נפתח בתיאור אופקי, "רוח קיץ שטה", וכולו עסק בעיר-של-מטה, ברמזי עולם תחתון, במה שתוסס ורותח בתחתית.

בא עתה הבית הרביעי ונפתח בשני הממדים שקופחו, הרוחק והגובה: "והרחק לגובה".

אני לא מדייק פה, שהרי שהממד המבוקש הוא אורך. אבל אני כן מדייק כי בדרך כלל כשמדברים על רוחק חושבים על הרוחק האופקי. והנה אלתרמן במחושב נוטל ממד זה ומעמיד אותו: מודד בעזרתו את הגובה. הרי לא טבעי לומר "הרחק לגובה".

ובאופן אחר, הרוחק האופקי קיים פה גם הוא: הבית מסתכל על העיר מרחוק, בזום-אאוט, במין התרחקות הרואה אותה כמכלול. משקיפים על העיר מרחוק - וכך, כפי שנראה בהמשך הבית, רואים את כולה מתאדה כלפי מעלה.

פירוטם של כלל הממדים, פיזיקליים ופיוטיים, אופייני לאלתרמן. עמדנו על כך בהזדמנויות קודמות, כגון לא מזמן בשיר 'שדרות בגשם'. מרוכז במיוחד הדבר בשיר הקצר הפותח את פרק ד בספרנו, זה הפותח במילים "הנה העצים במלמול עליהם". תחילה נזכר ממד הגובה, "הנה האוויר הסחרחר מגובה". ממדי האורך והזמן נרמזים ("ועת הדרכים ילבינו"), ושורת הסיום משלימה את מכלול הממדים: "לָאוֹר ולָרוחַב בשדות אבינו". הרוחב; והאור, שהופך לממד; והאורך, שהרי "לאור ולרוחב" הוא משחק על הביטוי "לאורך ולרוחב".

בבית זה בשירנו "ליל קיץ" מנצל אלתרמן בעקביות, לראשונה בשיר, את האפשרות שהמשקל מושך אליה: לבנות כל שורה כשתי מחציות שוות, עם הפסקת נשימה טבעית ביניהן, כך שהמחצית הראשונה תיגמר תמיד במילה מלעילית (כזכור, השיר כתוב בשישה טרוכיאים בשורה: שש רגליים שכל אחת מהן עשויה מהברה מוטעמת ואחריה הברה לא מוטעמת).

עד כה נהה המשורר אחר זרימה טבעית זו רק בשורות "לילה. כמה לילה! / בשמיים שֶקט" ו"רוח קיץ שטה. / עמומה. רוגשת". עתה אנו נכנסים לשלוש שורות רצופות כאלו, ופירוש הדבר חגיגה של מילות מלעיל:

והרחק לגובה, / בנהימה מורעבת,
עיר אשר עיניה / זוהַב מצופות,
מתאדה בזעם, / בתימרות האבן,

אולי לכן נסחף מי שנסחף לתקוע בשורות אלו פסיקים מיותרים לרוב. החיתוכים העזים בניגון קסמו לו.

על כל פנים, ה"גובה" שלנו עתיד להדהד במילות מלעיל בהמשך: הוא יתגלגל ל"זוהב", והזוהב ל"זעם". ובאופן אחר הוא יישמע ב"עֶבֶת" של "מורעבת", ויתגלגל לחרוזו "האבן".

*

בִּנְהִימָה מֻרְעֶבֶת,

העיר מצטיירת בבית זה, במרומז, כחיית פרא. ויחד עם זאת, כהמשך לתיאור הרתיחה והקצף בבית הקודם, כיישות של אבן שמתאדה ומתאבכת השמיימה. "בנהימה מורעבת" הוא הביטוי המובהק לפן החייתי.

זהו פן ייצרי. האִיד של העיר. הפן הזה פותַח לאורך השורות הקודמות. דימוי המגלב והעבדים, הזימה המרומזת בתיאור הרוח, הרוע הירקרק והבעבוע הרגשי הכבוש. יצר לב העיר לא בא על סיפוקו. החיה לא מצאה טרף. מורעבת, היא נוהמת.

נהמתה מופנית כלפי מעלה, "הרחק לגובה". היא מרקיעה שחקים, כדי כך שבהמשך היא תוּמַר בהתאדות של החיה-העיר עצמה.

לפסוקית שלנו, "בנהימה מורעבת", יהיו בהמשך הבית שני איברים מקבילים לה. שני רכיבי-תיאור שיתחילו, כמוה, במילת היחס "ב". שלושתם מתייחסים בעצם, תחבירית, לפועל "מתאדה". הנה הבית המלא, קודם כול, שתיווכחו:

והרחק לגובה, בנהימה מורעבת,
עיר אשר עיניה זוהַב מצופות,
מתאדה בזעם, בתימרות האבן,
של המגדלים והכיפות.

ובכן, העיר מתאדה (1) בנהימה מורעבת, (2) בזעם, (3) בתימרות האבן. "בזעם" מקביל ל"נהימה מורעבת" ומוסיף עליה. העיר מתאדה בנהימה מורעבת ובזעם, ושני הדברים האלה מתאימים לחיה מתוסכלת. לעומת זאת, "בתימרות האבן" שייך לפן האחר של התמונה, העיר כעשויה מאבן - אבל מקביל ל"בנהימה מורעבת" באופן מובהק: השניים חורזים זה לזה מראש עד סוף.

ניכר שאלתרמן כתב את האיבר האחד בהשראת השני, או לפחות שקד להתאים ביניהם. אלה הם שני גושי-צליל דומים מאוד. מ, ר, ת של "מורעבת" נודדות בגוש השני אל המילה הראשונה, "תימרות"; ו-נ של "נהימה" עבר, להשלמת ההצרחה, אל סוף "האבן". הלב הזהה של החרוז, עֶבֶ/אֶבֶ, נשאר כמובן במקומו.

הנהימה המורעבת ותימרות האבן, הפן הייצרי-חייתי והפן האבני-תרבותי של העיר, מזווגים יחדיו, מקבילים להפליא ומתאבכים זה בזה. וזה אולי כל הסיפור.

*

עִיר אֲשֶׁר עֵינֶיהָ זֹהַב מְצֻפּוֹת,

העיר כחיית פרא עצבנית והעיר הבנויה נמצאות פה שתיהן. העיניים המצופות זוהב, כלומר מראית זהובה, יכולות להיות אביזרים זהובים בולטים כגון כיפות כנסיות, או האורות שנצנצו לאורך השיר. אך לא סתם הן עיני העיר: כמוהן כעיני חיית-בר צהובות, בוהקות, המשך לבוהק הסכין שבעיני החתולות - או אם להתמקד ב"מצופות", מוצפות באיזה דוק של טירוף או כמיהה.

קיומן של עיניים לעיר מתקבל כטבעי גם משום שהמילה עיר מתחילה בעי"ן. מה עוד שהמילה שביניהן, אשר, מתחילה בא' עיצורית הנשמעת אף היא דומה לע'. הצורה המיוחדת "זוהב" עונה על צורכי המשקל ומצטרפת לשפע מילות המלעיל בבית - אבל מעלה על הדעת "זוהַר". ו"מצופות", בהקשר של שירנו, עם הציפייה לפגישה ותסיסת החשד ועכשיו הנהימה המורעבת, מעלה על הדעת גם ציפייה. הכול בסמוי, כענן תחושות לא מזוהות ואסוציאציות לא אמורות האופף את הדימוי.

*

מִתְאַדָּה בְּזַעַם,

הבית שלנו, האחרון ב-#ליל_קיץ, כולו קליפות על גבי קליפות של לוואים ולוואי-לוואים. כולו משפט אחד, שחלקו העיקרי הוא רק נושא ונשוא בני מילה אחת; אפילו מושא אין בו. הנושא: עיר. הנשוא: מתאדה. כל השאר תיאורים. הנה כך, אם לעשות את זה מסודר בהיררכיה; הנה הגרעינים וקליפותיהם:

עיר
---- אשר עיניה זוהב מצופות

מתאדה
---- הרחק לגובה
---- בנהימה מורעבת
---- בזעם
---- בתימרות האבן
-------- של המגדלים והכיפות

(להזכירנו, כך מסודר החומר הזה כבית שירי מושלם:
והרחק לגובה, בנהימה מורעבת,
עיר אשר עיניה זוהב מצופות
מתאדה בזעם בתימרות האבן
של המגדלים והכיפות.)

והנה אנחנו סוף סוף בגלעין הפועלי: מתאדה. ההתאדות היא מיזוג של כמה מסלולים בשיר. ראשית, אנחנו בליל קיץ. אולי אפילו חם, אף כי זה לא נאמר בשיר כלל. אם נבקש לקרוא את השיר כולו כאחדות הגיונית, פירוש זה יתבטל, כיוון שראינו שיש טל. התעבות, לא התאדות.

אז מה ודאי מתאדה? מה שרתח. זה המסלול השני. היו לנו בבית הקודם כל מיני דברים מוזרים שבעבעו, תססו ולבסוף רתחו בקצף הלילי השחור. אורות וחשד ומטמון. אז עכשיו הם מתאדים.

מנגד, מן הבית שלנו אנו למדים שהמתאדה היא, במפורש, העיר. איך עיר מתאדה? בדמיון, אולי גם במראה האביך. האדים, כביכול, הם היסודות שמושכים מן העיר כלפי מעלה: המגדלים והכיפות, כלומר הקימרונות של בנייני האבן; החלקים הגבוהים, המונומנטליים, של העיר.

וישנם גם תוארי-הפועל הנספחים להתאדות זאת. הללו שולחים אותנו אל המסלול הרביעי, שהתפתח לאורך השורות הקודמות לאחר שדגר כבר מתחילת השיר: המסלול החייתי-ייצרי. העיר אינה מתאדה בנחת, בחומו של ליל הקיץ. היא מתאדה "בנהימה מורעבת" של חיית פרא מתוסכלת. ועכשיו: בזעם.

אכן: "מתאדה בזעם" הוא בעצם משחק-המשך על הניב הרווח "רותחת מזעם". מי שרותח מזעם, כללי הפיזיקה מחייבים שיתאדה. בפעם הבאה שתרצו לומר שאתם רותחים מזעם אבל להגזים עוד קצת, אמרו "אני מתאדה מזעם!". זה מצלצל יפה, מ-א של "מתאדה" החוזר בהיפוך כע-מ של "זעם". ו"זעם" מגלגל לנו גם את "זֹהב" המלעילי מהשורה הקודמת.

לא חייבים לצרף הכול לתמונה אחת, אבל בתודעה הדברים ודאי מתאבכים זה עם זה, ויוצא לנו שהעיר מתאדה כביכול מעצם היותה גבוהה ומעצם היות הזמן ליל קיץ, אך כתוצאה מרתיחתם של כל מיני מרכיבים בה, רגשיים ופיזיים. רתיחה של יצרים חייתיים כבושים, ושמא גם רתיחתן של התרגשויות אנושיות שאין להן מוצא - הלב המצלצל אלפיים בציפייה לפגישה.

*

בְּתִימְרוֹת הָאֶבֶן
שֶׁל הַמִּגְדָּלִים וְהַכִּפּוֹת.

העיר, אמרנו, מתאדה - ותימרות האד הן חומר מוצק: בנייניה הגבוהים. מגדלים וכיפות הם קו הרקיע של הכרך האירופי הטיפוסי, ובפרט של מרכזו העתיק. תימרות (יש לכתוב עם י גם בניקוד, בניגוד למה שמודפס במהדורות שברשותי) הן עמודים של חומר ערפילי כגון עשן ואבק ואד, והנה כאן תפיסת העיר כמתאדה בזעם אחרי שרתחה מתגלה כדימוי בלבד, דימוי עצבני של ליל קיץ.

אני מאד מעריך את הסופר דויד גרוסמן ויציאתו לאור של ספרו האחרון, "אִתי החיים משחֵק הרבה", היתה חגיגה של ממש. המחבר השקיע הרבה כישרון בספר וצריך לקרוא אותו לאט ובתשומת לב, כדי להנות ממש.

בסוף השבוע האחרון התקיים בברוקלין יריד הפרינט היפה והמרשים - Brooklyn Art Book Fair 2019. כמה צילומים מהמאורע הנפלא The post 2019 Brooklyn Art Book Fair appeared first on Uncoated.

על משכמו ומעלה – שאול המלך בספרות העברית, רחל עופר, הוצאת רסלינג 2019 מאלתרמן ועד חסמב"ה: מעשה בשלשה "שאולים" לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך, אני צריך לנגן לעצמי ולהטיל את הכידון בעצמי ולחמוק מן הכידון. ואני גם הקיר שבו … להמשיך לקרוא ←

בעקבות עתירה לבג"ץ התחייב משרד החינוך להפיץ לקראת בחינת הבגרות בגיאוגרפיה נספח תרגום לערבית של כל המפות והמקראות הנלוות לבחינה ולהעניק לתלמידים הערבים תוספת זמן.

הפתעה: לאף אחד לא אכפת מזכיון בן 20 שנה שחוזר בלי (כמעט) אף אחד מהכוכבים המקוריים.

המועדון הכמעט מיתולוגי במושגים של המאה העשרים ואחת חוגג בימים אלו 13 שנים לקיומו ופעילותו, סיבה מספיק טובה להריץ פסטיבל הופעות בסימן חגיגי. אורחים מחו"ל לצד אמנים מקומיים, ערבי נושא ומרתונים של הופעות בין 11 עד 30 ליולי. כל הפרטים.     לכבוד חגיגות יום ההולדת של לבונטין 7, יערכו אירועים מיוחדים בלבונטין עם מוזיקאים מישראל ומכל רחבי העולם, שלחלקם

 
וואו, איזה ספר! זהו ספרה החדש של סיגלית דיל והוא בהחלט הותיר אותי במתח. לסופרת התוודעתי לראשונה בזכות בתי שהיא מעריצה הדוקה שלה. כמה הדוקה? יש לה את כל הספרים של דיל בבית (מלבד שני ספרי ילדים) והיא חוזרת וקוראת בהם שוב ושוב. על אחדים מהם העלנו שתינו המלצות. בניגוד לבתי אינני אוהבת ספרי אימה, אך האימה פה סבירה. הסיפור נפתח בביקור פתע של דמות אצל הסופרת, ביקור בעקבותיו נכתב ספר זה, ומשם עוברים לעלילה המרשימה. הספר מחולק לשלושה שערים, בבא קמא, בבא מציעה ובבא בתרא ואניח לכם לגלות לבד את משמעותם.

העלילה מגוללת את סיפורה של קורי, ילדה בת 3 שאומצה על ידי זוג ערירי ועברה תלאות רבות. מר וגברת ברונו ניסו שנים רבות להביא ילדים לעולם ללא...

סאות'רן קומפורט, אחד המשקאות האייקוניים של ארה"ב, מציג ביטוי חדש, 40% אלכוהול: סאות'רן קומפורט בלאק בהתחלה זה היה ליקר על בסיס ויסקי: משקה כהיל שהכיל ויסקי ומיני פירות (אפרסקים) בנוסחה סודית, שלא פורסמה מעולם. המשקה הומצא בניו אורלינס, כך אומרת … להמשיך לקרוא ← מאמרים קשורים וגםגולד-סנדר: מדלית זהב לאלכסנדר בלאק וגםריגה בלאק, הוודקה של לטביה, עולה לישראל

"אדר בכר אף אינה מפתה אותך בממתקים. כלומר בצבעים. איטס נוט פור סייל. מונכרום על מונוכרום על מונוכרום, כל צבעי קשת הלבן-מראה-אפור-שחור". יואב שמואלי על התערוכה "Leg Type, תערוכה בחמש מערכות" של אורית אדר בכר, הלובי תל-אביב הפוסט הגעת הביתה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

האונס בבנימין: על התקשורת להתייחס באופן מפוכח ואחראי לגרסאות שמפיצות רשויות המדינה

סטנלי קלארק, נגן פורץ דרך וחלוץ מוסיקלי אמיתי זוכה פרס הגראמי, אחד מהבסיסטים הטובים בהיסטוריה ואחד המוסיקאים המגוונים והוורסטיליים ביותר שיצאו מסצינת הג'אז, עם רזומה עשיר, שלל שיתופי פעולה אגדיים (מצ'יק קוריאה, הרבי הנקוק וקווינסי ג'ונס ועד לסטיבי וונדר, פול מקארטני וצ'אקה קאן) ודיסקוגרפיה שנוגעת בהצלחה במגוון עצום של ז'אנרים, מגיע לישראל לשתי הופעות בערב […]

היי, בוס. היי, מתכנתים! אנחנו עובדים על האתר של בנק אגוד, מה אתה צריך? תפריט גלילה עם שמות הבנקים, בשביל העברות כספים. אין בעיה, בוס. נסדר אותו אלפביתית, שיהיה קל למצוא את הבנק הרצוי. לא, מה פתאום [נחנק מצחוק]. לפי מספר הבנק, שרוב האנשים לא מכירים. תקפידו גם לא לצרף את מספר הבנק לשם הבנק, […]

עיריית תל אביב הכריזה על שורת הגבלות להשכרת קורקינטיים חשמליים: – איזורי חניה מוגדרים, – קנסות למי שרוכב על המדרכה, בלי קסדה, או צופר בין 23:00 בלילה ל-7:00 בבוקר, – החרמת קורקינטיים שיחנו במקומות אסורים. זה מצטרף לרוח העכשווית של … להמשיך לקרוא ←

"על מה הספר?" – גם קוראים מתוחכמים שיודעים היטב שה"איך" חשוב לא פחות מה"מה", ואולי אפילו יותר, אינם יכולים להימנע מהשאלה הזאת, כי מה שמושך אותנו בראש ובראשונה הוא הרעיונות.

כתבי חדשות 13 שרק בשבוע שעבר התייצבו להגנת מערכת המשפט וטענו שיש לכבד כל הכרעה, יצאו למתקפה רבתי על פסק הדין והשופט בתיק שרה נתניהו The post כשברוך קרא ואביעד גליקמן תקפו את שלטון החוק appeared first on מידה.

עדינה בר שלום ונלי תגר הן בנבחרת החלומות הממשלתית שלה, היא מאמינה שפתרון לסכסוך יימצא ובהקרנה בלונדון ניגשו אליה שני גברים שהציעו להרביץ למנשה נוי. לירון בן שלוש, המגלמת את אורנה בסרטה החדש של מיכל אביעד "אשה עובדת", עם עלייתו לאקרנים הפוסט השאלון של העוקץ: לירון בן שלוש הופיע ראשון בהעוקץ

אז בלי להמתין הרבה, אנחנו ממשיכים הלאה ומסיימים את הטרילוגיה. הביקורת הזאת היא גם עבור הספר השלישי, אבל גם עבור הסדרה כולה. ובכן, למי ששכח, סיימנו בספר הקודם את מלחמת טבח השארים, המלחמה הארוכה בין בני האדם לבין האלפים, שהסתיימה אמנם בתבוסת אימפריית ארגות', אבל גם ממלכת סילבנסטי נפגעה קשות ודור שלם של אלפים לאהמשך לקרוא "הקואלינסטי – ממלכות האלפים 3 – התחלה מחדש"

לכבוד שבוע הספר! קונים את "מילון היין" של האקדמיה ללשון העברית ומקבלים את המהדורה הדיגיטלית השלמה של "המדריך הדעתני ליין" במחיר של 48 ש"ח בלבד – במקום 65 ש"ח! איך מממשים את המבצע*? נכנסים לחנות האקדמיה ללשון העברית ומזמינים את … להמשיך לקרוא ← מאמרים קשורים וגםחדש! מאת שגיא קופר – "המדריך הדעתני ליין" וגםמסורת חדשה: שבוע היין הישראלי

כולם נגד כולם בסקר פיקסאר הגדול.

כמה חדשות בוקר בקטנה: קצת חדשות שהן לא כדורסל, לצערנו – ארבעה פצועים מירי אמש במצעד בטורנטו. שלושה חשודים נעצרו גם היה מצעד. למי שפספס, קוואי חיקה את הצחוק של עצמו בתום הנאום שלו https://twitter.com/orangeballil/status/1140717757815820288 דיווחי טרייד דיוויס, לפי שאמס – הסלטיקס הסכימו להעביר את ג'ייסון טייטום או את הבחירה של ממפיס, אך לא באותה […]

סיכומי כנסים, תמיכה במועדוני הקריאה, אישור תקציב אייקון

מה הקשר בין השרה גילה גמליאל ובעלה חובב דמרי לאבי חימי, אפי נוה ושאר בכירי הלשכה? ולמה פעילי ליכוד בוחשים בלשכת עורכי הדין לקראת הבחירות? | תחקיר The post הקשרים ההדוקים של גילה גמליאל ובעלה חובב דמרי עם בכירי לשכת עורכי הדין appeared first on המקום הכי חם בגיהנום.

רז וקיים עובד מסביב לשעון על פרויקט הגמר שלו, אבל נזכר בקומיקס שהכין לשנה ג' ובו הוא מסביר לחנונים מזרחיים איך להכין את מאכל האלים האשכנזי - הגפילטעפיש! The post גפילטעפיכס \ רז וקיים appeared first on כולעיצוב.

שטח פרטי קארן ראובני, מעצבת פנים, מבעלי ״ראובני אדריכלי פנים״. בת 45, מתגוררת בתל אביב. פייסבוק / אינסטגרם מפרט טכני עיצוב משרדי TALMA TRAVEL, חברת תיירות המתמקדת בתיירות אקסטרים, בעיקר בטיולים לאתרי הגלישה הטובים בעולם. שטח המשרד שנמצא בבני ברק 500 מ״ר, והוא נועד לשרת בעיקר את עובדי החברה. הפרטים הקטנים הרעיון המנחה היה לעצב […] The post מידע פנים // קארן ראובני appeared first on מגזין פורטפוליו.

זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם. וְאִם אֵין יָם, הָרֵי אֵין גַּם סְפִינָה. הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחוּג צֻמְצַם. וּבְכֵן מַה? עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה? אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם. מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ. מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא. הַדֶּרֶך קְצָרָה. הַחֶשְׁבּוֹן לֹא הָשְׁלָם. וּבְכֵן…

כשקוראים את ספר המחקר החדש של יעל בלבן, קשה שלא להצטער על כך ששולמית הראבן איננה עוד אתנו, ולחשוב כמה יכול היה הספר שלפנינו לשמח אותה. בלבן, חוקרת ומרצה לספרות בבית ברל, מגיעה בספרה למעמקים ולדקויות שכל סופר חולם עליהם. קריאתה לא רק מעמיקה, אלא גם מקורית. שוב ושוב היא מראה לנו נקודות מבט חדשות […]

השנה בפסטיבל סרטי הסטודנטים אני שופט מטעם פורום מבקרי הקולנוע בישראל, יחד עם יהונתן צוריה וריטה קורן. חבר השיפוט שלנו מעניק פרס ומספר ציונים לשבח לכמה סרטי סטודנטים ישראליים המוצגים בפסטיבל – הן סרטים המוצגים בתחרות הישראלית והן סרטים תוצרת הארץ שהם חלק מן התחרות הבינלאומית. על כן, על כל הסרטים המתמודדים על פרס הביקורת […]

משחק המונופול חוזר לאופנה בימים האחרונים בזכות הסרטון החביב עם המשחק של פיקוד העורף. משחק הכורסה הפופולארי הזה הומצא בארה״ב לפני 84 שנים וכך הוא מתואר בוויקיפדיה: "המשחק הוצא לאור על ידי חברת הסברו בשמם של האחים פרקר ב-5 בנובמבר … להמשיך לקרוא ←

כשמונים אחוזים מהיסודות הכבדים ביקום נוצרו, ככל הנראה, כתוצאה מכוכבים קורסים, צורה נדירה אך עתירת יסודות של התפוצצות סופרנובה בעקבות קריסה כבידתית של כוכבים גדולים ועתיקי יומין שמסתם פי שלושים ממסתה של השמש שלנו [תרגום מאת ד"ר נחמני משה] מחקר חדש מציע כי מרבית מהמתכות הכבדות הנמצאות בכדור הארץ נפלטו מתוך סוג של התפוצצות כוכב […]